קטגוריות
דוח שנתי חדשות חופש מידע מידע שנמסר ממשל ומנהל תקין עדכונים במרחב עתירה עתירת חופש מידע

מהקורונה ועד לפיסטוק: משרד רה"מ לא מוכן שתדעו את האמת

כל מי שפועל למען שקיפות שלטונית יודע: ממשרד ראש הממשלה כמעט בלתי אפשרי לחלץ מידע, אפילו כשהוא שייך לציבור ● לא על ניהול משבר הקורונה, לא על מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות, לא על הנגשת מערת המכפלה ● מי שמתעקש ייאלץ לנהל מערכה משפטית נגד המשרד ● גם אם ינצח – את הקנס כולנו נשלם ● סקירה רחבה של האפלה במשרד מספר 1

סדרה של עדויות שהביאו מערכת שקוף על פעילות חופש המידע במשרד ראש הממשלה, כשהמילה פעילות היא בהחלט קצת מוערכת יתר יחסית להתעלמות ממושכת ואין מענה כשיטה ותפיסת עולם. האמביציה היחידה במשרד רה"מ בהקשרים של חופש מידע, זה לטעון נגד מסירת מידע, שלרוב אלה נזכרים בכלל שהם מתנגדים למסור מידע, רק אחרי שמוגשת עתירה שמחייבת אותם לתת החלטה.

בין היתר סייענו לכתבה באמצעות ניסיוננו מול משרד רה"מ. אפשר למצוא שם עתירה כדי שמשרד רה"מ יואיל בטובו להודיע שאין לו כוונה לפרסם את הדוח השנתי לשנת 2018, עליה שילמנו כולנו 3,500 ש"ח (https://tl8.me/219-01-20). אחרי הגיעה עתירה על כך שמשרד רה"מ לא חושב שצריך לפרסם את הדוח השנתי, עליה שילמנו כולנו עוד 12,000 ש"ח (https://tl8.me/17657-03-20). כמובן מאז הוגשה עתירה נוספת, שעדיין מתנהלת, ובה משרד רה"מ מתבקש לפרסם הסכמים למתן שירות לציבור, דוחות התקשרויות ותשובות לבקשות מידע (https://tl8.me/18843-11-20).

לכתבה המלאה

קטגוריות
חופש מידע ממשל ומנהל תקין עדכונים במרחב תולעת המשפט

חוק חופש המידע ברשויות המקומיות

סייענו לספק נתונים עבור טור שכתבה עו"ד רבקי דב"ש, ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע לשעבר בעניין עתירות חופש המידע.

"עד כמה נתונים אלו חשובים ניתן ללמוד מעיון בנתונים של פרויקט "תולעת המשפט". מתוך 499 עתירות חופש מידע שהוגשו ב-2019, 61.3% היו נגד רשויות מקומיות. בהינתן שמרביתן ככולן של עתירות חופש המידע נגד רשויות מקומיות הוגשו בגלל אי מתן מענה, וכי לא כל תושב פונה לבית המשפט (במיוחד כאשר מרבית העתירות הוגשו על ידי העמותה בראשות עו"ד חאיק), נראה כי התמונה שמצטיירת מנתוני הדו"ח, לפיהם 98% מבקשות חופש המידע שהוגשו לרשויות המקומיות שהעבירו דיווח טופלו, ב-87% מהמקרים המידע נמסר למבקש באופן מלא או חלקי, ורק 2.3% מהבקשות נענו לאחר שחלפו יותר מ-120 הימים הקבועים בחוק – אינה משקפת את המציאות במלואה."

לאייטם המלא באתר שקוף

קטגוריות
בקשת מידע חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה עתירת חופש מידע

האם הנהלת בתי המשפט מכירה בסמכות בית המשפט?

הכל התחיל ממחקר פשוט שערכנו בעמותה הנוגע לערעורים הפליליים בישראל, מחקר שדי מהר נתקע בשל הגילוי הדרמטי שעשרות אחוזים מהתיקים הפליליים בבתי המשפט השלום בישראל, עליהם הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, חסויים. כיצד התגלה הדבר? פשוט מפני שתיקי הערעור עצמם, גלויים כמובן, רק שלא היה ניתן לאתר את התיקים בערכאה הדיונית באתר נט המשפט. לצד זאת, הצטברו מספר פניות וסוגיות שהיה עניין לבדוק ולחקור ולשם כך התבקשה הנהלת בתי המשפט למסור את רשימת התיקים החסויים בהתאם לפרמטרים המצויים באתר נט המשפט, ללא מידע החושף את זהות הצדדים עצמם כמו שמותיהם או שם התיק המלא.

לכאורה הכל היה פשוט, למעשה גם הנהלת בתי המשפט לא התנגדה למסירת הרשימה, והמחלוקת כולה נשנעת על 4 פרמטרים בלבד, והם מספר התיק, שם השופט, תאריך הפתיחה ותאריך הסגירה, כל זאת בטענה התמוהה כי הדבר פוגע בפרטיות. לכאורה, כמצוות המחוקק היה על הנהלת בתי המשפט להעביר את המידע ללא שיהוי, אך בפועל, יותר משנתיים ומידע ענייני טרם הועבר. על כן הוגשה עתירה שיסודותיה, שניים. האחד, כי מידע צריך להימסר בצורה עניינית ומסודרת ולא מתקפת ספאם של קבצים אנונימים ובלתי מסונכרנים והשנייה כי אין במידע שהתבקש כל קשר לפרטיות.

בבית המשפט נזכרו לפתע בהנהלת בתי המשפט, שבאמת אין קשר בין הסירוב למסור את המידע לבין פרטיות, ופצחו בתירוץ חדש, הפעם זה החוק אוסר על מסירת המידע. העובדה כי החוק, ולמעשה תקנות העיון דווקא מעגנות את זכות העיון ברשימת התיקים, באופן בלתי מסויג, נענו בסגנון שהתקנות סותרות את החוק. בכל מקרה, לאחר בדיקות ממושכות שנערכו בעקבות הדיון, ולאחר שבית המשפט הוטעה על ידי הנהלת בתי המשפט להאמין שמספרי התיקים החסויים אינם מפורסמים, החליטה הנהלת בתי המשפט שאין לה התנגדות למסירת שמות השופטים ותאריכי הפתיחה והסגירה, ובית המשפט נתן פס"ד שחייב למסור את כל המידע למעט מספרי התיקים, שדחה בהתאם לבדיות שסיפרו לו אנשי הנהלת בתי המשפט.

מכאן, הדרך לקבלת המידע כבר נראתה קצרה ומגובה בפסק דין שהקצה להנהלת בתי המשפט 30 ימים למסור את המידע (הגם שמדובר במידע שמופק בלחיצת עכבר וניתן לעשות זאת תוך 30 שניות). אלא שחלפו 30 ימים, ועוד 30 והמידע, לא הגיע. כשפנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט, ניזכרו לספר בהנהלת בתי המשפט שהם כלל לא בטוחים שהם מתכוונים להעביר את המידע ולכן הוגשה בקשה לביזיון בית משפט. בתגובה לבקשה לביזיון, הגדילו בהנהלת בתי המשפט לעשות והגיבו בכך שהם לא סבורים שאת פסק הדין של בית המשפט צריך לקיים כלשונו אלא שהם סבורים שדי לקיים את העקרונות והרעיונות שעלו בפסק הדין ולא את ההוראה האופרטיבית ולכן אין להם כל כוונה לקיים את פסק הדין.

את הגישה הזאת של הנהלת בתי המשפט, גם בית המשפט לא הבין וביקש לקבל הסבר. ההסבר לתפיסה המעוותת לא התקבל עד היום, אך במקום זאת נחתה על בית המשפט בקשה מפתיעה, לבטל את פס"ד. למה לבטל? כי התגלתה ראיה חדשה. מה הראיה החדשה? נכון, בדיוק כמו שנכתב בבקשת המידע, חלק מהתיקים הפומביים (כמו לדוגמה ערעורים פליליים) מקושרים לתיקים חסויים בנט המשפט (כמו הערכאות הדיוניות שלהם) ולכן, במקום לראות בעיה בפרסום בנט המשפט, מסתפקים בהנהלת בתי המשפט לראות בזה עילה שלא לקיים את פסק הדין.

תוך כדי הדיון, מפעילות תולעת המשפט ומעיון בתיקים מגוונים התברר שגם הטענה כי התיקים החסויים אסורים בפרסומים על פי דין לוקה בחסר. למעשה יש היקף אדיר של תיקים שאינם פומביים בנט המשפט והדבר אינו תוצר של החלטה שיפוטית או דין האוסר את פרסום התיק אלא מדיניות פנימית, שסותרת את עקרון פומביות הדיון, ואיש לא יכול לבקר אותה בשל העובדה, שמטבע הדברים, אותם חיסויים – חסויים.

אז מה היה לנו לסיכום?

  1. הנהלת בתי המשפט לא מכירה בחובה לקיים את ההוראות שבפסק הדין
  2. הנהלת בתי המשפט לא מכירה בעקרון סופיות הדיון ומבקשת לדון מחדש בפסק דין חודשים לאחר שניתן והפך לחלוט
  3. הנהלת בתי המשפט גם לא רואה צורך להטריח את עצמה ולבקש את עיכוב פסק הדין שעה שהיא מפרה אותו במודע ובכוונה
  4. הנהלת בתי המשפט מפרסמת בניגוד לחוק, לשיטתה, מידע על תיקים חסויים בנט המשפט
  5. הנהלת בתי המשפט לא מפרסמת תיקים שאין מניעה משפטית מפרסומם

בקרוב, דיון בבקשת ביזיון בית המשפט ובבקשה לביטול פסק דין בקרוב

לאייטם מאתר וואלה

לתיק באתר תולעת המשפט

לעיקר מסמכי התיק:

העתירה

כתב תשובה

פסק דין

בקשה לביזיון

תגובה לביזיון

בקשה לביטול פס"ד

תגובה לבקשה לביטול פס"ד

קטגוריות
חדשות ממשל ומנהל תקין משפט תולעת המשפט

אילנה סקר

בזכות נתוני תולעת המשפט נחשפו מעל 1,000 תיקים בבתי המשפט השונים בהם רשומים כבאי כח אילנה סקר ואנשי משרדה, כך נחשף בכתבה שפורסמה במגזין סוף השבוע של עיתון כלכליסט. יש לציין כי סקר מכהנת כחברת הועדה לבחירת שופטים ומתוקף כך נאסר עליה לייצג בפני שופטים שלא בבית המשפט העליון וזאת מחשש להטיית הדין מול שופטים שקידומם תלוי בוועדה בה חברה סקר כמובן.

אף שמדובר בנתונים גלויים באתר נט המשפט, שכל אזרח יכול להיכנס ולעיין בכל אחד מהתיקים, עמדו אנשי הנהלת בתי המשפט שלא למסור את את רשימת התיקים המשוייכת לסקר. נציין כי גם פניות דומות שהגיעו אלינו חשפו כי בהנהלת בתי המשפט מסרבים בעיקשות למסור את המידע שהם עצמם מפרסמים, בשלל טענות החל מפרטיות ועד סודות מסחריים.

סופו של יום שהנהלת בתי המשפט לא מצליחה לקשור בין פרסום דאטהבייס באתר אינטרנט לבין מסירת הדאטהבייס, ולתפישתה הדברים אינם שקולים. בפועל, כל מה שתולעת המשפט עשתה היא להוסיף יכולת מחקר ואנליזה למידע הקיים ממילא.

לאייטם המלא

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה עתירת חופש מידע תולעת המשפט

ערעור ההמלצות

בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי שהנחיות מחלקת ייעוץ וחקיקה אינן אלא המלצות בלבד, וככאלה ניתן לקבל וניתן שלא, ולכן אין כל חובת פרסום, הוגש ערעור ראשון לעמותת התמנון נגד משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה והממונה על חופש המידע שבמשרד המשפטים (עע"מ 6329/20).

בקצרה, חוק חופש המידע, ואף קודם לכן בית המשפט העליון, קבעו כי רשות ציבורית נדרשת בפרסום הנחיות שיש להן נגיעה או חשיבות לציבור. כל רשות ציבורית וכל הנחיה. המצב בפועל הוא שמשרד המשפטים בכלל, והיועץ המשפטי בפרט, יצרו הבחנה טכנית לחלוטין שבין הנחיות עליהן חתום היועץ המשפטי לממשלה בעצמו, ואלה אכן מפורסמות, לבין החניות שנחתמו ע"י מי מהכפופים לו (מחלקת ייעוץ וחקיקה) ואלה באופן היסטורי אינן מפורסמות. על כך הגיש גיא זומר, ממייסדי עמותת התמנון, עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשרד המשפטים (עת"מ 64005-01-20 : זומר נ' כץ ואח'). בעתירה התבקש בית המשפט לחייב את משרד המשפטים בפרסום הנחיות מחלקת ייעוץ וחקיקה, היא הגוף הפועל בשמו ובסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה וקובע הנחיות אינספור לכלל רשויות השלטון.

בתגובה טענה המדינה כי הנחיות המחלקה לא מתייחסות לפעילות המחלקה אלא לגופים אחרים ולכן יש לבקש מכל גוף מונחה את פרסום ההנחיה ולא מהם. ככל וטענה זו אינה אבסורדית די, במסגרת ההליך המשפטי עצמו, הוסיפה המדינה טענה פורצת דרך ולפיה הנחיה מינהלית שחייבת בפרסום מאופיינית בכך שאינה מחייבת והיא נתונה לשיקול הדעת של הגורם המונחה. לעומת זאת, דווקא הנחיות ייעוץ וחקיקה הן מחייבות והן הפרשנות היחידה והבלעדית של החוק ולכן אין חובה לפרסם אותן.

בית המשפט דחה את טענת המדינה וקבע שהנחיות אלה לא רק שאינן מחייבות אלא אפילו לא הנחיות. מדובר בסך הכל בעצות שנותנים עובדי מחלקת ייעוץ וחקיקה ולרשויות, ועצות כידוע אפשר לקבל ולא לקבל. בעקבות הקביעה הזאת, הגיע בית המשפט למסקנה שאין חובת פרסום על העצות ולפיכך דחה את העתירה.

על כן, הוגש לבית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ובמסגרת הערעור נטען שהמלצות ייעוץ וחקיקה, בין אם מחייבות ובין אם לא, מהוות הנחייה לכל דבר ועניין, כך רואים בהן אנשי המחלקה וכך רואים בהן הרשויות הפועלות על פי הן. בנוסף, שהמסקנה אליה הגיע בית המשפט סותרת את לשון החוק, כוונת המחוקק ותכלית החוק, כי הגוף הציבורי הוא הלכה למעשה הממשלה כולה וכי דווקא הנחיות אלה, בעלות הצדקה גבוה לפרסום אף יותר מיתר ההנחיות המינהליות.

לפוסט בעניין פס"ד שבבית המשפט המחוזי ולסיקור התקשורתי שלו

קטגוריות
חדשות ממשל ומנהל תקין

גבעת חלפון אינה עונה

במסגרת פעילות תולעת המשפט התגלה אירוע אבטחה חמור בהנהלת בתי המשפט. כיוון שהנהלת בתי המשפט סירבו לראות באירוע משום אירוע אבטחה חמור כהגדרתו בחוק, דיווחנו לרשות להגנת הפרטיות את הפרטים המלאים של האירוע. אלא שברשות להגנת הפרטיות לא טרחו לטפל, לא חקרו ולא בדקו. ברקע, שורה של פוסטים ופרסומים העלו כי אין זה המקרה היחיד וכי מקרים רבים נוספים של דיווחים לרשות לא טופלו מעולם.

בעקבות זאת הגשנו תלונה לנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה. שבועות לאחר הגשת התלונה, הואילו לראשונה להתייחס לפנייה מהרשות להגנת הפרטיות. לטענתם, הם לא טרחו לבדוק הודעות דוא"ל שהתקבלו בכתובת המפורסמת באתר האינטרנט שלהם לצורך דיווח על אירוע אבטחה, אלא קיבלו אך ורק טפסים שנשלחו לכתובת זו. כלומר הם אומנם פרסמו את כתובת הדוא"ל לצורך דיוווח על אירועי אבטחה אבל שכחו שצריך גם לבדוק את הדוא"ל.

עם כזאת התנהלות בקליטת הדיווחים, נשאר רק לתהות איך נראה הטיפול לגופו.

גבעת חלפון אינה עונה": הצצה לחדר החזרות בתיאטרון הבימה - וואלה! תרבות
הרשות להגנת הפרטיות, אילוסטרציה. מתוך הסרט גבעת חלפון אינה עונה שכתב וביים אסי דיין

עדכון 21/9/20: בעקבות דרישה לקבל הבהרות ממתי ועד מתי היה המצב שבו לא טופלו פניות, ומה נעשה עם פניות שלא טופלו, התקבלה תגובת הרשות שלהלן:

"בהמשך לפנייתך מיום 2.9.20 לרשות להגנת הפרטיות, מצ"ב התייחסותנו:

התיבה הייעודית לקבלת דיווחי אבטחת מידע באמצעות שליחת טופס דיווח ייעודי נפתחה בחודש יולי 2018 ונבדקה החל ממועד זה.

התקלה המוזכרת במכתבנו מיום 2.9.2020 התגלתה בחודש יוני 2020.

עם איתור התקלה אותרו דיווחים שלא נמחקו מהמערכת וטופלו בדיעבד. יחד עם זאת, יתכן שדיווחים מסוימים שנתקבלו נמחקו ללא אפשרות שחזור."

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין

נתונים חלקיים, מסקנות לא מייצגות

קריאה ביקורתית של גיא זומר בדוח השנתי של היחידה לחופש המידע.

חלק מהביקרת מופנה נגד היחידה לחופש המידע, אך צריך גם להודות שאלמלא פרסום מידע מקיף וגולמי על ידי היחידה (בדוח הזה ובדוחות הקודמים), סביר שהביקורת לא הייתה נשמעת. וזו כמובן בעיה אינהרנטית בדרישה מגופים ציבוריים להפגין שקיפות, ואחת הסיבות לזה שגופים ציבוריים נמנעים משקיפות. יש לציין כי היחידה לחופש המידע הגדילה ועשתה, ואף פרסמה טור זה על אף חוסר הנוחות שעשוי לגרום לה, ויש לברך על כך.

לטור המלא בעין השביעית

הביקורת עוסקת במדדי הפסיקה של היחידה ובחוסר השקיפות של פסיקות בתי המשפט בכלל ובחופש מידע בפרט. בנוסף, מסתבר כי מספר הבקשות למידע המוגשות מדי שנה, יציב ברוב הרשויות למעט מספר רשויות מצומצם שבהם נצפתה עליה חריגה. בין אלה ניתן למנות את הרשות הארצית לכבאות והצלה, ששם אין שום עליה אלא רישום פיקטיבי של פניות לקבלת דוחות אירוע וחקירה אשר מסווגות כבקשות מידע. עוד ניתן לצפות בדוח בעליה דרמטית בדחיית הבקשות בגלל פגיעה בפרטיות, תופעה שניתן להעריך כי היא תוצאה של עמדת המדינה בדיון נוסף בתיק נתניהו בעניין שיחותיו עם רגב ואדלסון. לסיום, נצפתה ירידה דרמטית במספר התלונות שמוגשות ליחידה נגד משרדי הממשלה ויחידות הסמך בשל אי מתן מענה לבקשות המידע.

לפוסט היחידה לחופש המידע

קטגוריות
ממשל ומנהל תקין עדכונים במרחב תולעת המשפט

חורים שחורים בבית המשפט העליון

מסתבר שלא רק בנט המשפט יש בעיות, אלא גם מחוץ לו, והפעם אתר בית המשפט העליון. באופן חריג הוחלט להשחיר פסק דין בהתאם להחלטה שיפוטית, באופן כזה שכל התוכן שהושחרה לכאורה, פשוט לא באמת הושחר. לזכות הנהלת בתי המשפט יצוין כי התקלה תוקנה במהרה ותוך זמן קצר לאחר החשיפה של הדבר, תוקן המסמך והושחר כהלכה.

שמואל הורביץ חשף בטוויטר, רן בר זיק כתב על זה בהארץ.

לאייטם בהארץ

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה

הנחיות הפרקליטות הנסתרות

סעיף 6 לחוק חופש המידע קבע כי

רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור

לעיון בסעיף 6 לחוק

אלא שלפרקליטות הגדרה מאד ייחודית להוראת החוק הברורה והיא כוללת הבחנה טכנית שבין הנחיות עליהן חתום פרקליט המדינה באופן אישי לבין יתר ההנחיות שבפרקליטות המדינה, על הפורמטים השונים והכותרות שנבחרו להן. לפיכך בעוד שהפרקליטות מכירה בחובת הפרסום ככל שזה נוגע להנחיות פרקליט המדינה, היא כופרת בחובה זו לגבי כל יתר ההנחיות ואינה מפרסמת אותן. כיצד אנו יודעים שיש הנחיות רבות ונוספות? פשוט בגלל שבהליכים משפטיים רבים, נחשפות אותן הנחיות, הפרקליטות מודה שהיא פועלת על פי הנחיות שונות ובמקרים לא מעטים, בהליכים פליליים שונים, עמדה ההגנה על קבלת הנחיות הנוגעות לפעליות גופי האכיפה והתביעה בהליך.

דוגמה טובה למקרה זה היה במסגרת תפ"ח 24139-09-17 : מדינת ישראל נ' גולובקו(עציר) ואח', שעיקרו תיק פשע חמור בעבירה של רצח, כאשר בוצע דיבוב כנגד מי שבאותו זמן שהו במתקן כליאה ללא קשר לתיק שבו בוצע הדיבוב. במסגרת ניהול התיק הוציאה פרקליטות המדינה תעודת חיסיון על הנחייה בעניין פעולת דיבוב של חשוד במסגרת חקירה סמויה (להנחייה). ההגנה הגישה עתירה להסרת תעודת החיסיון לפי פקודת הראיות ובית המשפט קיבל את העתירה והורה למסור את ההנחיה להגנה. בעקבות כך, ביקשה הפרקליטות למחוק את כתב האישום, וערערה לעליון כנגד ההחלטה להסיר את תעודת החיסיון (ע"פ 7984/18 מדינת ישראל נ. פלוני). בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע שיש למסור את ההנחיה לסניגורים, אלא שאפילו בשלב זה, התעקשה פרקליטות המדינה לאסור את פרסום ההנחיה שממילא כבר הועברה לסניגורים. עניין זה חזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי והאחרון התיר גם את פרסום ההנחיה.

במסגרת מחיקת האישום והגשת הערעור לעליון, נתנו הרכב השופטים במחוזי הכרעת דין בתיק ולהלן ציטוט מתוך פס"ד לעניין הרצון של פרקליטות המדינה להסתיר את ההנחיה.


צר לי, אך מבקש אני להביע תמיהה על החלטה זו של הפרקליטות, שמשמעותה היא כי מוטב שיזוכו שני נאשמים, שלדעת הפרקליטות קיימות די ראיות להרשיע כל אחד מהם בעבירת רצח, מאשר שתתגלה הנחיה נורמטיבית חשובה של פרקליט המדינה, בנושא הפעלתם של מדובבים בחקירות משטרה בטרם העמדת הנחקרים על זכויותיהם.

נער הייתי, גם זקנתי, ואף למדתי – שלעיתים נישא לשווא שמו של השיקול הביטחוני (ביטחון הציבור או ביטחון המדינה). במקרים כאלה – יש למחות על כך!

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – לפני כ-66 שנה יצא נתן אלתרמן בחריפות, בטור השביעי, כנגד דרישת חיסיון שעלתה בהליך משפטי שהתנהל באותם ימים:

                     …וראינו מחזה לא שכיח,

                     זכרו לא בִּן-לילה יָסוּף –

                     בהיות המשפט ראש מטיח

                     בחומה העוטה כשוף.

                     כי סוד מתנשא מארבעת רוחות,

                     סוד מִשְּׁמֹעַ וסוד מִדַּבֵּר וּמֵרְאוֹת,

                     ואין לאָמרו בדלתים פתוחות

                     ואין לאָמרו בדלתים סגורות.

                     ואין ללחשו באזני השופט

                     ואין לבטאו בשפתי העדים…

("לַחַש סוֹד", הטור השביעי כרך רביעי, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד (9.1.1953), עמ' 100, 102.

שיר חשוב זה – שמומלץ לקוראו בשלמות – נכתב בתגובה לכך שהפרקליטות (הצבאית) ביקשה להגן על דרישה פיקודית כי עד לא יענה על שאלה אלמנטרית שנשאל בבית המשפט, משום שהמענה לה הוא בגדר "סוד צבאי". המשורר סבר שאותו סוד נטען הוא "קְצָת מֻפְרָךְ וּמְגֻחָךְ", וכי היענות לדרישת החיסיון תפגע קשות במשפט ובצדק ("אך סרוב משפטי שכזה הוא חרב/ מונפה על שלומם של חברה ומדינה"). כמה נאו דבריו של "נתן החכם", וכמה מתאימים הם גם להליך המשפטי דנן.

לא למותר יהיה להביא כאן גם את הבית שבו בחר המשורר לסיים את שירו, כפי שהופיע במקור (ראו הערות וביאורים, שם, בעמ' 354):

                      וביחוד סוד כזה. שמירתו ביודעים

                      האם אין בה

                      גם קצת

                      מבזיון בית-הדין?

למרבית הצער, דברים אלה משקפים את תחושותיי.

לסיום דבריי, ולא בשוליהם, מוכן אני, במלוא האחריות, ללכת כברת דרך נוספת, ולומר שלא זו בלבד שאין מקום לדעתי להעדיף על פני הגנת הנאשמים את חיסיון הנחייתו הנידונה של פרקליט המדינה – שרק היא העיקר כאן – אלא שראוי הדבר לדעתי שהנחיה נורמטיבית זו תהיה גלויה ולא סודית, וזאת ללא כל קשר להליך המסוים שבפנינו. הדיון בשאלה העקרונית באלו תנאים ומגבלות ניתן לפגוע, במדינה דמוקרטית ויהודית, בזכויות יסוד של נחקרים במהלך הפעלתם של מדובבים בחקירה – חייב לדעתי להיות גלוי וידוע.


הנחייה זו בניגוד לחוק לא פורסמה, ואף כשהתבקשה במסגרת בקשת חופש מידע מפרקליטות המדינה, בחרה פרקליטות המדינה לשקר ולטעון שההנחיה הינה חלק מתיק בדלתיים סגורות ולפיכך חל איסור על מסירתה במסגרת בקשת חופש מידע. כחלק מאותה תפיסה שהתיק מנוהל בדלתיים סגורות, טרחה הנהלת בתי המשפט גם היא לחסות את התיק באתר נט המשפט, לרבות אותה הכרעת דין מהדהדת הכוללת ביקורת קשה נגד פרקליטות המדינה. בעקבות זאת, פנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט ודרש כי יפתחו את התיק באתר נט המשפט, שכן התיק אינו בדלתיים סגורות, הדבר הובא לעיונו של בית המשפט וזה נתן החלטה ביום 10/12/19 והבהיר כי התיק הוא תיק בדלתיים פתוחות ככל תיק:

היה אפשר לחשוב שבכך תבוא הפרשה מול הנהלת בתי המשפט אל סופה, אך לא. במסגרת התיק נוהלה כאמור עתירה להסרת תעודת החיסיון, עתירה שהדיונים בה נוהלו בדלתיים סגורות מכורח פקודת הראיות. אלא שבעקבות הדרישה לפתוח את התיק, הוחלט בהנהלת בתי המשפט לפרסם היקף חסר תקדים של מסמכים בתיק, לרבות פרוטוקולים חסויים. בעקבות פנייה נוספת להנהלת בתי המשפט, הוחלט לפעול לתיקון המצב בדרך של סגירת החומרים החסויים, אלא שעל הדרך הוחלט בהנהלת בתי המשפט שהכרעת הדין כאמור גם היא תהיה חסויה. בעקבות זאת, שוב נאלץ גיא זומר לפנות, הפעם כבקשה בתיק עצמו, ודרש כי הכרעת הדין והחלטת בית המשפט כי התיק מתנהל בדלתיים פתוחות יפורסמו באתר נט המשפט. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על פרסום ההחלטות וזה אכן המצב כיום (אף שהנהלת בתי המשפט מתעקשת שלא לתקן את רישום התאריך השגוי על ההחלטות).

אלא שמקרה זה של הנחיית המדובבים, היה בסך הכל דוגמה לפרקטיקה מקובלת בפרקליטות המדינה, של התווית מדיניות הפרקליטות עצמה וגופי אכיפה, חקירה ותביעה אחרים, באמצעות הנחיות של ממש, תוך הפרה בוטה של חובת פרסום ההנחיות. בעקבות זאת הוגשה בקשה לקבל את רשימת ההנחיות שלא פורסמו ובהמשך גם בקשה מפורשת לקבל את העתק ההנחיות והעילות נגד פרסום הנחיות ככל שיש כאלה. על הבקשה השנייה לא מצאו לנכון בפרקליטות המדינה להשיב, ובעקבות כך הגישו התנועה לחופש המידע, יחד עם גיא זומר, עתירה נגד משרד המשפטים (עת"מ 26946-04-20 : התנועה לחופש המידע (ע"ר) ואח' נ' משרד המשפטים, כתב העתירה מצורף לתיק ומפורסם באתר תולעת המשפט).

עוד על הנחיית המדובבים שבית המשפט הורה על חשיפתה

קטגוריות
ממשל ומנהל תקין משפט עדכונים במרחב

על האיזון בין חופש המידע ופרטיות

בעקבות הכרעת בית המשפט העליון כי על משרד ראש הממשלה למסור לרביב דרוקר את רשימת השיחות שקיים עם אדלסון ורגב, הגיש נתניהו בקשה לבית המשפט העליון לקיום דיון נוסף, תיאורטי בלבד (שכן המידע ממילא כבר נמסר). הדרמה הגדולה לא הגיעה דווקא מנתניהו אלא מפרקליטות המדינה שביקשו להנחיל עמדה חדשה שסתרה את הפרקטיקה שנהגו בה 20 שנים בחופש מידע. אם עד כה, כמו יתר הסייגים בחוק חופש המידע, תמיד נערך איזון, הרי שלשיטת פרקליטות המדינה, לפתע, הוחלט כי בנושא הפרטיות לא יהיה איזון וכל בקשה שתעורר מתח שכזה, תענה בסירוב שאותו ניתן יהיה לתקוף רק בבית המשפט.

על עמדת המדינה החריגה, ניתן לקרוא בעין השביעית

כלומר גם אם מדובר במידע שכולם מסכימים, לרבות הממונה על חופש המידע, שבאיזון שבין פרטיות וחופש המידע חופש המידע גובר, לא ניתן יהיה למסור את המידע אלא באמצעות עתירה לבית המשפט שידרש למעשה לקבל ולהסכים לעמדות כל הצדדים ומבלי שיש כל מחלוקת. די לחשוב על יומנים, הסדרי ניגוד עניניים, יועצים שונים שסיפקו שירות לרשות, כל מידע בנושאים שכאלה, לגישת היועמ"ש, תחייב הגשת עתירה מינהלית גם במצבים שאין כל מחלוקת שהאיזון מטה את הכף לעבר המסירה. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה, שעתירה לבית המשפט עולה כ-2,000 ש"ח אגרה ובנוסף דורשת ידע משפטי שאין למרבית הציבור. לפיכך, עולם שלם של מידע ציבורי שעד היום היה יכול להמסר בתשלום של 20 שקלים והמתנה של שבועות בודדים, יהפוך למידע שהדרך לקבל אותו תעבור דרך שכירת שירותים משפטיים, תשלום אגרה של 2,000 ש"ח ומסגרת זמינה גמישה שיכולה בקלות להתארך במשך שנים.

בעקבות זאת, הגישה התנועה לחופש המידע בקשה להצטרף במעמד של ידיד בית משפט, תוך סקירה מקיפה של האיזונים, הן ברמת ההיסטוריה הפסיקתית והן ברמת נוסח החוק וכוונת המחוקק.

לקריאת העמדה באתר התנועה לחופש המידע

סוף של הליך, שעם תחילת הדיון בתיק, נדרש נתניהו להסביר את הפער בין הטענה שבבסיס הדיון הנוסף ולפיה שיחותיו עם רגב ואדלסון היו במסגרת ענייניו הפרטיים לבין פוסט שפרסם רגע לפני שמסר את המידע שהתבקש ובו טען כי השיחות היו שיחות מקובלות שבין איש ציבור לבין גורמי תקשורת. על הפער זה לא ניתן תשובה ולפיכך המליץ בית המשפט לנתניהו למחוק את בקשתו לדיון נוסף ובכך הסתיים הסיפור בבחינת תם ולא נשלם.

לסקירת סוף הסיפור באתר דה מרקר

את נתניהו ייצג עו"ד עמית חדד

את דרוקר ייצג עו"ד יונתן ברמן

את עמדת התנועה לחופש המידע כתבה עו"ד איה מרקביץ' וייצגה עו"ד יערה וינקלר שליט