סעיף 6 לחוק חופש המידע קבע כי
רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור
אלא שלפרקליטות הגדרה מאד ייחודית להוראת החוק הברורה והיא כוללת הבחנה טכנית שבין הנחיות עליהן חתום פרקליט המדינה באופן אישי לבין יתר ההנחיות שבפרקליטות המדינה, על הפורמטים השונים והכותרות שנבחרו להן. לפיכך בעוד שהפרקליטות מכירה בחובת הפרסום ככל שזה נוגע להנחיות פרקליט המדינה, היא כופרת בחובה זו לגבי כל יתר ההנחיות ואינה מפרסמת אותן. כיצד אנו יודעים שיש הנחיות רבות ונוספות? פשוט בגלל שבהליכים משפטיים רבים, נחשפות אותן הנחיות, הפרקליטות מודה שהיא פועלת על פי הנחיות שונות ובמקרים לא מעטים, בהליכים פליליים שונים, עמדה ההגנה על קבלת הנחיות הנוגעות לפעליות גופי האכיפה והתביעה בהליך.
דוגמה טובה למקרה זה היה במסגרת תפ"ח 24139-09-17 : מדינת ישראל נ' גולובקו(עציר) ואח', שעיקרו תיק פשע חמור בעבירה של רצח, כאשר בוצע דיבוב כנגד מי שבאותו זמן שהו במתקן כליאה ללא קשר לתיק שבו בוצע הדיבוב. במסגרת ניהול התיק הוציאה פרקליטות המדינה תעודת חיסיון על הנחייה בעניין פעולת דיבוב של חשוד במסגרת חקירה סמויה (להנחייה). ההגנה הגישה עתירה להסרת תעודת החיסיון לפי פקודת הראיות ובית המשפט קיבל את העתירה והורה למסור את ההנחיה להגנה. בעקבות כך, ביקשה הפרקליטות למחוק את כתב האישום, וערערה לעליון כנגד ההחלטה להסיר את תעודת החיסיון (ע"פ 7984/18 מדינת ישראל נ. פלוני). בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע שיש למסור את ההנחיה לסניגורים, אלא שאפילו בשלב זה, התעקשה פרקליטות המדינה לאסור את פרסום ההנחיה שממילא כבר הועברה לסניגורים. עניין זה חזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי והאחרון התיר גם את פרסום ההנחיה.
במסגרת מחיקת האישום והגשת הערעור לעליון, נתנו הרכב השופטים במחוזי הכרעת דין בתיק ולהלן ציטוט מתוך פס"ד לעניין הרצון של פרקליטות המדינה להסתיר את ההנחיה.
צר לי, אך מבקש אני להביע תמיהה על החלטה זו של הפרקליטות, שמשמעותה היא כי מוטב שיזוכו שני נאשמים, שלדעת הפרקליטות קיימות די ראיות להרשיע כל אחד מהם בעבירת רצח, מאשר שתתגלה הנחיה נורמטיבית חשובה של פרקליט המדינה, בנושא הפעלתם של מדובבים בחקירות משטרה בטרם העמדת הנחקרים על זכויותיהם.
נער הייתי, גם זקנתי, ואף למדתי – שלעיתים נישא לשווא שמו של השיקול הביטחוני (ביטחון הציבור או ביטחון המדינה). במקרים כאלה – יש למחות על כך!
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – לפני כ-66 שנה יצא נתן אלתרמן בחריפות, בטור השביעי, כנגד דרישת חיסיון שעלתה בהליך משפטי שהתנהל באותם ימים:
…וראינו מחזה לא שכיח,
זכרו לא בִּן-לילה יָסוּף –
בהיות המשפט ראש מטיח
בחומה העוטה כשוף.
כי סוד מתנשא מארבעת רוחות,
סוד מִשְּׁמֹעַ וסוד מִדַּבֵּר וּמֵרְאוֹת,
ואין לאָמרו בדלתים פתוחות
ואין לאָמרו בדלתים סגורות.
ואין ללחשו באזני השופט
ואין לבטאו בשפתי העדים…
("לַחַש סוֹד", הטור השביעי כרך רביעי, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד (9.1.1953), עמ' 100, 102.
שיר חשוב זה – שמומלץ לקוראו בשלמות – נכתב בתגובה לכך שהפרקליטות (הצבאית) ביקשה להגן על דרישה פיקודית כי עד לא יענה על שאלה אלמנטרית שנשאל בבית המשפט, משום שהמענה לה הוא בגדר "סוד צבאי". המשורר סבר שאותו סוד נטען הוא "קְצָת מֻפְרָךְ וּמְגֻחָךְ", וכי היענות לדרישת החיסיון תפגע קשות במשפט ובצדק ("אך סרוב משפטי שכזה הוא חרב/ מונפה על שלומם של חברה ומדינה"). כמה נאו דבריו של "נתן החכם", וכמה מתאימים הם גם להליך המשפטי דנן.
לא למותר יהיה להביא כאן גם את הבית שבו בחר המשורר לסיים את שירו, כפי שהופיע במקור (ראו הערות וביאורים, שם, בעמ' 354):
וביחוד סוד כזה. שמירתו ביודעים
האם אין בה
גם קצת
מבזיון בית-הדין?
למרבית הצער, דברים אלה משקפים את תחושותיי.
לסיום דבריי, ולא בשוליהם, מוכן אני, במלוא האחריות, ללכת כברת דרך נוספת, ולומר שלא זו בלבד שאין מקום לדעתי להעדיף על פני הגנת הנאשמים את חיסיון הנחייתו הנידונה של פרקליט המדינה – שרק היא העיקר כאן – אלא שראוי הדבר לדעתי שהנחיה נורמטיבית זו תהיה גלויה ולא סודית, וזאת ללא כל קשר להליך המסוים שבפנינו. הדיון בשאלה העקרונית באלו תנאים ומגבלות ניתן לפגוע, במדינה דמוקרטית ויהודית, בזכויות יסוד של נחקרים במהלך הפעלתם של מדובבים בחקירה – חייב לדעתי להיות גלוי וידוע.
הנחייה זו בניגוד לחוק לא פורסמה, ואף כשהתבקשה במסגרת בקשת חופש מידע מפרקליטות המדינה, בחרה פרקליטות המדינה לשקר ולטעון שההנחיה הינה חלק מתיק בדלתיים סגורות ולפיכך חל איסור על מסירתה במסגרת בקשת חופש מידע. כחלק מאותה תפיסה שהתיק מנוהל בדלתיים סגורות, טרחה הנהלת בתי המשפט גם היא לחסות את התיק באתר נט המשפט, לרבות אותה הכרעת דין מהדהדת הכוללת ביקורת קשה נגד פרקליטות המדינה. בעקבות זאת, פנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט ודרש כי יפתחו את התיק באתר נט המשפט, שכן התיק אינו בדלתיים סגורות, הדבר הובא לעיונו של בית המשפט וזה נתן החלטה ביום 10/12/19 והבהיר כי התיק הוא תיק בדלתיים פתוחות ככל תיק:
היה אפשר לחשוב שבכך תבוא הפרשה מול הנהלת בתי המשפט אל סופה, אך לא. במסגרת התיק נוהלה כאמור עתירה להסרת תעודת החיסיון, עתירה שהדיונים בה נוהלו בדלתיים סגורות מכורח פקודת הראיות. אלא שבעקבות הדרישה לפתוח את התיק, הוחלט בהנהלת בתי המשפט לפרסם היקף חסר תקדים של מסמכים בתיק, לרבות פרוטוקולים חסויים. בעקבות פנייה נוספת להנהלת בתי המשפט, הוחלט לפעול לתיקון המצב בדרך של סגירת החומרים החסויים, אלא שעל הדרך הוחלט בהנהלת בתי המשפט שהכרעת הדין כאמור גם היא תהיה חסויה. בעקבות זאת, שוב נאלץ גיא זומר לפנות, הפעם כבקשה בתיק עצמו, ודרש כי הכרעת הדין והחלטת בית המשפט כי התיק מתנהל בדלתיים פתוחות יפורסמו באתר נט המשפט. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על פרסום ההחלטות וזה אכן המצב כיום (אף שהנהלת בתי המשפט מתעקשת שלא לתקן את רישום התאריך השגוי על ההחלטות).
אלא שמקרה זה של הנחיית המדובבים, היה בסך הכל דוגמה לפרקטיקה מקובלת בפרקליטות המדינה, של התווית מדיניות הפרקליטות עצמה וגופי אכיפה, חקירה ותביעה אחרים, באמצעות הנחיות של ממש, תוך הפרה בוטה של חובת פרסום ההנחיות. בעקבות זאת הוגשה בקשה לקבל את רשימת ההנחיות שלא פורסמו ובהמשך גם בקשה מפורשת לקבל את העתק ההנחיות והעילות נגד פרסום הנחיות ככל שיש כאלה. על הבקשה השנייה לא מצאו לנכון בפרקליטות המדינה להשיב, ובעקבות כך הגישו התנועה לחופש המידע, יחד עם גיא זומר, עתירה נגד משרד המשפטים (עת"מ 26946-04-20 : התנועה לחופש המידע (ע"ר) ואח' נ' משרד המשפטים, כתב העתירה מצורף לתיק ומפורסם באתר תולעת המשפט).
עוד על הנחיית המדובבים שבית המשפט הורה על חשיפתה