אייטם של אבישי גרינצייג באתר גלובס על פניות רוחביות ששלח עו"ד מוחמד ספורי לשלל רשויות מקומיות בישראל, כחלק ממיצוי הליכים בטרם הגשת תובענות ייצוגיות בנושא נגישות.
זה זמן טוב להזכיר כי באמצעות לוח מחווני הייצוגיות שמנגישה העמותה, ניתן לצפות ברשימת התובענות בהן מייצג ספורי ולקבל פילוח סטטיסטי של אלה.
בין היתר אפשר לראות כי עד שנת 2020, הגיש מספר מועט של תובענות מדי שנה, אך בסביבות אפריל 2020 החל להגיש היקף חריג וגבוה של תובענות בעילה של נגישות (כ-150 רק בחודש אפריל). בסך הכל, מאז תחילת שנת 2018, הגיש מעל 1,000 תובנות, כשני שליש מתוכן, רק על נגישות. כעשרה אחוז מתביעות אלה, באמצעות אותו תובע מייצג, מוהנד חטיב.
נייר עמדה של איגוד האינטרנט במסגרת הקול הקורא של משרד המשפטים לתיקון חוק התובענות הייצוגיות, המבקש להוסיף לתוספת לחוק את העילה של פגיעה בפרטיות. יש לציין כי גם כיום, במסגרת יחסי עוסק לקוח לפי פרט 1 לתוספת השנייה מוגשות תובענות ייצוגיות גם בעילות של פגיעה בפרטיות.
זמן טוב להסביר מהי התוספת ומה משמעות הוספת פריטים בה. כברירת מחדל תביעה לפיצוי היא בגין נזק שנגרם לתובע. חוק תובענות ייצוגיות נועד להתמודד עם נזק לקבוצה גדולה, שלפעמים לא מייצר מספיק מוטיבציה לכל פרט לתבוע, ולכן מאפשר לאחד או יותר מתוך קבוצה לתבוע בשם הקבוצה כולה. חלק ממנגנוני האיזון והריסון של החוק, נקבע בסעיף 3 לחוק התובענות הייצוגיות וקובע "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". כלומר כברירת מחדל לא ניתן לתבוע תביעה ייצוגית אלא אם היא נקבעה בחוק מפורש, ובעיקר בתוספת השנייה.
התוספת השנייה היא רשימת מקרים ונסיבות שבהן ניתן לתבוע, חלקן לפי מערכת היחסים בין התובע לנתבע וחלקם לפי העילה המשפטית. הפרט הראשון לתוספת מתייחס למערכת היחסים וקובע כי ניתן לתבוע תביעה ייצוגית במקרה של לקוח נגד עוסק. חשוב להבהיר שהפרט לא מחייב שהעילה המשפטית תהיה דווקא לפי חוק הגנת הצרכן. פרט נוסף שהפך מאד פופולארי בתקופה האחרונה הוא פרט 9 לתוספת השנייה שעניינו תביעות לפי לפי פרקים ד׳, ה׳ או ה׳1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הסיבה לפופולאריות הגוברת היא שתביעות אלה כמו תביעות נוספות בחוק, נהנהות מפטור מאגרת בית משפט (שעלותה אלפי שקלים).
בקשת חופש מידע של לירן לוי כתב המשטרה של וואלה! NEWS למשטרת ישראל לקבל את נתוני הדוחות בחודשים דצמבר 2020 וינואר 2021 לפי תחנה משטרה. נתונים מעניינים שמאפשרים לראות איפה אכפה משטרת ישראל את תקנות הקורונה. הנתונים כוללים גם אינדיקציות לבקשות להשפט או ביטול הדוח אך לא ידוע כמה שדה זה ממצה ומהימן.
במשטרה ממשיכים לטעון כי אכיפת תקנות הקורונה אינה בררנית, אך מנתוני חלוקת הקנסות שהגיעו לידי וואלה! NEWS עולה תמונה שונה. מחוזות צפון וחוף, בהם מתגוררת רוב האוכלוסייה הערבית, מובילים בטבלה בפער גדול. העבירות השכיחות: מעבר על הגבלת המרחק ואי-עטיית מסיכה
העיבוד כולל שיוך של מחוזות המשטרה ליישובים בהתאם לקובץ יישובי למ"ס 2017, עד כמה שניתן היה לשייך. זאת לשם הצגת הערכה של מספר הדוחות לאלף תושבים ברמת כל מחוז. בנוסף, בעמודה האמצעית, ניתן לנתח את תחנות המשטרה בכל מחוז, או לבטל את הסנן ולצפות בכלל תחנות המשטרה.
העבירה שעליה נרשמה כמות הדוחות הגדולה ביותר היא התרחקות של יותר מקילומטר ממקום המגורים, עם 106,500 דוחות שניתנו ברחבי הארץ. 80,794 דוחות חולקו על אי-עטיית מסיכה, העבירה השנייה השכיחה ביותר בסגר השלישי. על שהייה במקום אסור, דוגמת חופי ים או פארקים, חולקו 7,103 דוחות. 3,510 דוחות נכתבו לאזרחים שהפרו בידוד, ורק 426 דוחות ניתנו למי שקיים אירוע עם כמות משתתפים גבוה מעל המותר.
שמחים לסייע לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים במסגרת דוח הוראת מדעי הנתונים בתחומי המשפט.
במסגרת הפרק על תחום המשפט, התבקשנו לסייע וכמובן תרמנו כמיטב יכולתנו על בסיס הכרותנו הרחבה עם הנתונים הקיימים, הזמינים ושאינם זמינים בתחומי המשפט והאכיפה.
להלן קטע מתוך המלצות בתחומים משיקים
"
נתונים על הליכים משפטיים הם תחום פורה למחקרים עשירים בנתונים, והם גם בעלי ערך רב עבור החברה האזרחית בישראל, באשר הם עשויים להצביע על אפשרויות לשיפור המערכת וייעולה ולמניעת עוולות וכן על כיווני פיתוח חדשים. חוקרים רבים בתחום מדע המשפט משתמשים בגישות אמפיריות, דהיינו מחקרי משפט מבוססי-נתונים. עבור סטודנטים למשפטים מדובר באוצר בלום של חומר גלם לצורך המשימות במדעי הנתונים שיידרשו להן לפי הדוח הנוכחי. זהו חומר רגיש בכל הנוגע לשמירה על פרטיות האזרחים, ולכן יש לחדד את נושא הפרטיות בקורס של מדעי הנתונים בתחום המשפט ולהטמיע נורמות אתיות עם התרגול. מנגד, כיוון שרוב ההליכים המשפטיים הם פומביים על פי חוק, יש לעודד את חופש המידע גם בתחום זה. לשם כך יש צורך בכמות רבה של מטא-דאטה על הליכים משפטיים. המאגרים הרלוונטיים לזה הם, ראשית כול, פסקי הדין וההליכים של בתי המשפט ובתי הדין השונים, ולצידם המערכת של משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, פרקליטות המדינה וכדומה. הצלבת נתונים ממקורות שונים – גם אם חלקם פומבי – עלולה להפוך נתונים תמימים ומותממים למידע רגיש ומזוהה. שיטות סטטיסטיות וטכנולוגיות שונות להתממת נתונים, בהקפדה על אבטחת מידע, ויישום והטמעה של כללים ברורים למי שנחשפים למידע – עשויים לצמצם את הסכנות שבעיבוד מידע אישי. מומלץ לבחון את הסוגיה באמצעות ועדות האתיקה המוסדיות.
מדינת ישראל מעמידה לרשות הציבור בלא הגבלה פסקי דין ומידע ראשוני על ההליכים שמהם ניתן לחלץ מטא-דאטה, אולם כיום המדינה אינה מציעה רשמית גישה למטא-דאטה שיש להניח שנוצר אצלה. הנושא רגיש, ורשויות החוק נותנות דעתן עליו בשנים האחרונות. יש מחלוקת גוברת באשר למידה שבה רצוי להנגיש מידע זה בשל עקרונות פומביות הדיון וחופש המידע מחד, והזכות לפרטיות מאידך. מידע על הליכים פליליים ועל החלטות בהליכים כאלו ניתן לקבל כיום גם מכוח "תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (מסירת מידע לחוקר מדעי תשמ"ו ,")1986 כשמדובר במידע על המרשם הפלילי, או באמצעות בקשות לחופש מידע.
שתי יוזמות להנגשת מידע בולטות בתחום זה. אין מדובר ביוזמות ממלכתיות אלא במאגרים המשתמשים בנתונים פתוחים ורשמיים בדרך חוקית. יוזמה ראשונה היא ,The Israel Supreme Court Database הפועל בחסותה של האוניברסיטה העברית בירושלים. כלי חשוב נוסף הוא תולעת המשפט, יוזמה עצמאית ופרטית של פלטפורמה להנגשת מידע שנאסף ממערכות מידע ממשלתיות.
"
תודות בתחום נתוני המשפט לפרופ' אורן גזל-אייל, פרופ' מיכאל בירנהק ולעמותת התמנון
נציין כי להתרשמותנו בחלק ניכר מהמידע המדובר חסמים של איזון אינטרסים וזכויות דוגמת הזכות לפרטיות אינן החסם המשמעותי אם בכלל. החסם המשמעותי הוא רמת אורינות דיגיטלית נמוכה בקרב הגופים הציבוריים בכלל והאמונים על המאגרים והפקת הנתונים מהם. במקרים רבים, חוסר היכולת הטכנית לתחקר את המאגר היא שמונעת את פתיחתו והגישה הציבורית אליו ולא אלמנטים אחרים.
קול קורא: הזמנה לקבלת הערות מהציבור בנושא תיקונים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006
קול קורא שמפרסם משרד המשפטים לקבלת הערות הציבור בנושא תיקון חוק תובענות ייצוגיות.
לצורך ביסוס עמדה וניתוח המצב הקיים תוכלו להעזר בלוח המחוונים של עמותת התמנון במרכז מידע על אלפי תובענות ייצוגיות שנאספו מאתר בתי המשפט. לצד זאת, תייגנו באופן ידני ועצמאי מאות תובענות ייצוגיות מהשנה האחרונה בהתאם לפרמטרים שונים המתייחסים לאופן סיום ההליך ובכלל זה סוג ההחלטה, הפיצוי שניתן לציבור והתגמול שניתן לתובע המייצג לבאי כוחו.
כל מי שפועל למען שקיפות שלטונית יודע: ממשרד ראש הממשלה כמעט בלתי אפשרי לחלץ מידע, אפילו כשהוא שייך לציבור ● לא על ניהול משבר הקורונה, לא על מכירת מטוסי ה-F35 לאמירויות, לא על הנגשת מערת המכפלה ● מי שמתעקש ייאלץ לנהל מערכה משפטית נגד המשרד ● גם אם ינצח – את הקנס כולנו נשלם ● סקירה רחבה של האפלה במשרד מספר 1
סדרה של עדויות שהביאו מערכת שקוף על פעילות חופש המידע במשרד ראש הממשלה, כשהמילה פעילות היא בהחלט קצת מוערכת יתר יחסית להתעלמות ממושכת ואין מענה כשיטה ותפיסת עולם. האמביציה היחידה במשרד רה"מ בהקשרים של חופש מידע, זה לטעון נגד מסירת מידע, שלרוב אלה נזכרים בכלל שהם מתנגדים למסור מידע, רק אחרי שמוגשת עתירה שמחייבת אותם לתת החלטה.
בין היתר סייענו לכתבה באמצעות ניסיוננו מול משרד רה"מ. אפשר למצוא שם עתירה כדי שמשרד רה"מ יואיל בטובו להודיע שאין לו כוונה לפרסם את הדוח השנתי לשנת 2018, עליה שילמנו כולנו 3,500 ש"ח (https://tl8.me/219-01-20). אחרי הגיעה עתירה על כך שמשרד רה"מ לא חושב שצריך לפרסם את הדוח השנתי, עליה שילמנו כולנו עוד 12,000 ש"ח (https://tl8.me/17657-03-20). כמובן מאז הוגשה עתירה נוספת, שעדיין מתנהלת, ובה משרד רה"מ מתבקש לפרסם הסכמים למתן שירות לציבור, דוחות התקשרויות ותשובות לבקשות מידע (https://tl8.me/18843-11-20).
לא פעם הגבול שבין פניית ציבור לבין בקשה לפי חוק חופש המידע אינו ברור עד תומו. פניות ציבור רבות בפועל כוללות בקשות למידע, ובקשות חופש מידע במקרים רבים נדחות בשל היותן מתאימות להתברר כפניית ציבור ולא כבקשת חופש מידע. ישנם כמובן מקרים שבמסגרת פניות ציבור נמסר גם מידע לפונה. במקביל בקשות מידע לא מעטות נדחות בשל העדר מידע, שמאחורי סיווג זה לא פעם מופנים מבקשי המידע לפנות לפניות הציבור.
מקרה שהגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים, טוען כי הרשות הפנתה את הבקשה לחופש המידע למסלול של פניית ציבור ולפיכך, כך לטענת התובעת, היה על הרשות להשיב לה את אגרת הבקשה. למען הסר ספק, איננו מביעים עמדתו לגופה של התביעה, נכונותה או סיכויי הצלחתה.
השופטת אלון התירה לפרסם את ההחלטה שבמוקד הדיון, אך הוסיפה גם כמה אמירות עקרוניות. "פרסום החלטות ופסקי דין חיוני לתפקודה התקין של מערכת המשפט ולהצלחתה, וראוי שכל פסקי הדין יפורסמו ויהיו נגישים לציבור, תוך איזון ושמירת אינטרסים העומדים מנגד", כתבה השופטת. לדבריה איזון ראוי יהיה לפרסם את כל פסקי הדין בבתי המשפט לענייני משפחה, תוך מחיקת כל פרט מזהה, גם כללי, לגבי הצדדים לתיק.
"פרסום החלטות ופסקי דין בדיני משפחה הינו עניין חשוב כשלעצמו, וזאת ללא כל תלות וקשר מחייב בחשיבותה המשפטית או הציבורית של ההחלטה או פסק הדין", כתבה השופטת. "הידע המשפטי המתהווה בפסיקותיו של בתי המשפט, הינו ידע חברתי כללי ולא של מאן דה הוא פרטי… ככל שגוף הידע המונגש לציבור ולסוכני המשפט יהיה רחב יותר, כך תתקבלנה תמונה מציאותית ונכונה יותר לגבי המצב המשפטי הקיים בישראל. עיקרון פרסום הדיון באופן רחב ומלא מאפשר את פיתוח המשפט, המותנה בביקורת אקדמאית מקצועית, המסוגלת לנתח את הפסיקה, להצביע על כשליה, חוזקותיה ותוצאותיה, ביקורת שיש בה כדי לשמש תמריץ לשינוי חקיקה ולשינויי מדיניות, שינוי קביעת הלכות משפטיות קיימות, וקביעת הלכות משפטיות חדשות". יש שופטת בחיפה. עכשיו רק צריך לקוות שישמעו אותה בירושלים.
יש לזכור כי אף שהחלטות רבות ראויות בפרסום, ולמעשה אף שהחלטות רבות מותרות בפרסום, הנהלת בתי המשפט חוסה באופן שיטתי היקף גדול של תיקים, לפעמים ללא כל סמכות או היגיון, וגם בתיק זה, אף שההחלטה כביכול הותרה בפרסום, היא כלל לא זמינה או מוצגת באתר נט המשפט המאגד את פעילות בתי המשפט, אלא באתר דוברות בתי המשפט. לתפיסת הנהלת בתי המשפט, כך עולה, פרסום החלטות הוא עניין עיתונאי, לעשות כותרת ולהמשיך ולא חלילה חלק מעקרון פומביות הדיון והגישה למידע.
סייענו לספק נתונים עבור טור שכתבה עו"ד רבקי דב"ש, ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע לשעבר בעניין עתירות חופש המידע.
"עד כמה נתונים אלו חשובים ניתן ללמוד מעיון בנתונים של פרויקט "תולעת המשפט". מתוך 499 עתירות חופש מידע שהוגשו ב-2019, 61.3% היו נגד רשויות מקומיות. בהינתן שמרביתן ככולן של עתירות חופש המידע נגד רשויות מקומיות הוגשו בגלל אי מתן מענה, וכי לא כל תושב פונה לבית המשפט (במיוחד כאשר מרבית העתירות הוגשו על ידי העמותה בראשות עו"ד חאיק), נראה כי התמונה שמצטיירת מנתוני הדו"ח, לפיהם 98% מבקשות חופש המידע שהוגשו לרשויות המקומיות שהעבירו דיווח טופלו, ב-87% מהמקרים המידע נמסר למבקש באופן מלא או חלקי, ורק 2.3% מהבקשות נענו לאחר שחלפו יותר מ-120 הימים הקבועים בחוק – אינה משקפת את המציאות במלואה."
