הכל התחיל ממחקר פשוט שערכנו בעמותה הנוגע לערעורים הפליליים בישראל, מחקר שדי מהר נתקע בשל הגילוי הדרמטי שעשרות אחוזים מהתיקים הפליליים בבתי המשפט השלום בישראל, עליהם הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, חסויים. כיצד התגלה הדבר? פשוט מפני שתיקי הערעור עצמם, גלויים כמובן, רק שלא היה ניתן לאתר את התיקים בערכאה הדיונית באתר נט המשפט. לצד זאת, הצטברו מספר פניות וסוגיות שהיה עניין לבדוק ולחקור ולשם כך התבקשה הנהלת בתי המשפט למסור את רשימת התיקים החסויים בהתאם לפרמטרים המצויים באתר נט המשפט, ללא מידע החושף את זהות הצדדים עצמם כמו שמותיהם או שם התיק המלא.
לכאורה הכל היה פשוט, למעשה גם הנהלת בתי המשפט לא התנגדה למסירת הרשימה, והמחלוקת כולה נשנעת על 4 פרמטרים בלבד, והם מספר התיק, שם השופט, תאריך הפתיחה ותאריך הסגירה, כל זאת בטענה התמוהה כי הדבר פוגע בפרטיות. לכאורה, כמצוות המחוקק היה על הנהלת בתי המשפט להעביר את המידע ללא שיהוי, אך בפועל, יותר משנתיים ומידע ענייני טרם הועבר. על כן הוגשה עתירה שיסודותיה, שניים. האחד, כי מידע צריך להימסר בצורה עניינית ומסודרת ולא מתקפת ספאם של קבצים אנונימים ובלתי מסונכרנים והשנייה כי אין במידע שהתבקש כל קשר לפרטיות.
בבית המשפט נזכרו לפתע בהנהלת בתי המשפט, שבאמת אין קשר בין הסירוב למסור את המידע לבין פרטיות, ופצחו בתירוץ חדש, הפעם זה החוק אוסר על מסירת המידע. העובדה כי החוק, ולמעשה תקנות העיון דווקא מעגנות את זכות העיון ברשימת התיקים, באופן בלתי מסויג, נענו בסגנון שהתקנות סותרות את החוק. בכל מקרה, לאחר בדיקות ממושכות שנערכו בעקבות הדיון, ולאחר שבית המשפט הוטעה על ידי הנהלת בתי המשפט להאמין שמספרי התיקים החסויים אינם מפורסמים, החליטה הנהלת בתי המשפט שאין לה התנגדות למסירת שמות השופטים ותאריכי הפתיחה והסגירה, ובית המשפט נתן פס"ד שחייב למסור את כל המידע למעט מספרי התיקים, שדחה בהתאם לבדיות שסיפרו לו אנשי הנהלת בתי המשפט.
מכאן, הדרך לקבלת המידע כבר נראתה קצרה ומגובה בפסק דין שהקצה להנהלת בתי המשפט 30 ימים למסור את המידע (הגם שמדובר במידע שמופק בלחיצת עכבר וניתן לעשות זאת תוך 30 שניות). אלא שחלפו 30 ימים, ועוד 30 והמידע, לא הגיע. כשפנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט, ניזכרו לספר בהנהלת בתי המשפט שהם כלל לא בטוחים שהם מתכוונים להעביר את המידע ולכן הוגשה בקשה לביזיון בית משפט. בתגובה לבקשה לביזיון, הגדילו בהנהלת בתי המשפט לעשות והגיבו בכך שהם לא סבורים שאת פסק הדין של בית המשפט צריך לקיים כלשונו אלא שהם סבורים שדי לקיים את העקרונות והרעיונות שעלו בפסק הדין ולא את ההוראה האופרטיבית ולכן אין להם כל כוונה לקיים את פסק הדין.
את הגישה הזאת של הנהלת בתי המשפט, גם בית המשפט לא הבין וביקש לקבל הסבר. ההסבר לתפיסה המעוותת לא התקבל עד היום, אך במקום זאת נחתה על בית המשפט בקשה מפתיעה, לבטל את פס"ד. למה לבטל? כי התגלתה ראיה חדשה. מה הראיה החדשה? נכון, בדיוק כמו שנכתב בבקשת המידע, חלק מהתיקים הפומביים (כמו לדוגמה ערעורים פליליים) מקושרים לתיקים חסויים בנט המשפט (כמו הערכאות הדיוניות שלהם) ולכן, במקום לראות בעיה בפרסום בנט המשפט, מסתפקים בהנהלת בתי המשפט לראות בזה עילה שלא לקיים את פסק הדין.
תוך כדי הדיון, מפעילות תולעת המשפט ומעיון בתיקים מגוונים התברר שגם הטענה כי התיקים החסויים אסורים בפרסומים על פי דין לוקה בחסר. למעשה יש היקף אדיר של תיקים שאינם פומביים בנט המשפט והדבר אינו תוצר של החלטה שיפוטית או דין האוסר את פרסום התיק אלא מדיניות פנימית, שסותרת את עקרון פומביות הדיון, ואיש לא יכול לבקר אותה בשל העובדה, שמטבע הדברים, אותם חיסויים – חסויים.
אז מה היה לנו לסיכום?
- הנהלת בתי המשפט לא מכירה בחובה לקיים את ההוראות שבפסק הדין
- הנהלת בתי המשפט לא מכירה בעקרון סופיות הדיון ומבקשת לדון מחדש בפסק דין חודשים לאחר שניתן והפך לחלוט
- הנהלת בתי המשפט גם לא רואה צורך להטריח את עצמה ולבקש את עיכוב פסק הדין שעה שהיא מפרה אותו במודע ובכוונה
- הנהלת בתי המשפט מפרסמת בניגוד לחוק, לשיטתה, מידע על תיקים חסויים בנט המשפט
- הנהלת בתי המשפט לא מפרסמת תיקים שאין מניעה משפטית מפרסומם
בקרוב, דיון בבקשת ביזיון בית המשפט ובבקשה לביטול פסק דין בקרוב
לעיקר מסמכי התיק:
