קטגוריות
בריאות חדשות חופש מידע מידע שנמסר עתירה עתירת חופש מידע

יומני גמזו 2020

אומנם משרד הבריאות בגישה פטרנליסטית מחליט מה לפרסם ומה לא, איך ומתי. אומנם כל בקשה שלנו מחייבת הגשת עתירה לבית המשפט. בכל זאת, יומנו של פרויקט הקורונה נחשף. מאוגוסט ועד אוקטובר, יומן עמוס לעייפה, כ-300 שעות עבודה בחודש רק בפגישות.

היומן נמסר ב-3 חלקים שונים, שבינהם גם יש כפילות. מוזמנים לעיין בקבצים המקוריים כפי שנמסרו באתר מידע לעם. בנוסף, אפשר לעיין בקובץ מעובד שמצד אחד מציג קטגוריות של מידע ומנוקה מאירועים כפולים, מצד שני בהחלט ייתכנו בו שגיאות וטעויות.

בין היתר אפשר למצוא תיעוד לישיבות הערכות המצב של הפרויקטור. ישיבות בנושא חרדים, איכוני השב"כ או פשוט תקשורת. מהיומן כבר אפשר ללמוד על היקף הערכות המצב והדיונים מול שרים ממשלת ישראל.

למדור בריאות של עמותת התמנון ולמידע נוסף על הקורונה

קטגוריות
בקשת מידע חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה עתירת חופש מידע

האם הנהלת בתי המשפט מכירה בסמכות בית המשפט?

הכל התחיל ממחקר פשוט שערכנו בעמותה הנוגע לערעורים הפליליים בישראל, מחקר שדי מהר נתקע בשל הגילוי הדרמטי שעשרות אחוזים מהתיקים הפליליים בבתי המשפט השלום בישראל, עליהם הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי, חסויים. כיצד התגלה הדבר? פשוט מפני שתיקי הערעור עצמם, גלויים כמובן, רק שלא היה ניתן לאתר את התיקים בערכאה הדיונית באתר נט המשפט. לצד זאת, הצטברו מספר פניות וסוגיות שהיה עניין לבדוק ולחקור ולשם כך התבקשה הנהלת בתי המשפט למסור את רשימת התיקים החסויים בהתאם לפרמטרים המצויים באתר נט המשפט, ללא מידע החושף את זהות הצדדים עצמם כמו שמותיהם או שם התיק המלא.

לכאורה הכל היה פשוט, למעשה גם הנהלת בתי המשפט לא התנגדה למסירת הרשימה, והמחלוקת כולה נשנעת על 4 פרמטרים בלבד, והם מספר התיק, שם השופט, תאריך הפתיחה ותאריך הסגירה, כל זאת בטענה התמוהה כי הדבר פוגע בפרטיות. לכאורה, כמצוות המחוקק היה על הנהלת בתי המשפט להעביר את המידע ללא שיהוי, אך בפועל, יותר משנתיים ומידע ענייני טרם הועבר. על כן הוגשה עתירה שיסודותיה, שניים. האחד, כי מידע צריך להימסר בצורה עניינית ומסודרת ולא מתקפת ספאם של קבצים אנונימים ובלתי מסונכרנים והשנייה כי אין במידע שהתבקש כל קשר לפרטיות.

בבית המשפט נזכרו לפתע בהנהלת בתי המשפט, שבאמת אין קשר בין הסירוב למסור את המידע לבין פרטיות, ופצחו בתירוץ חדש, הפעם זה החוק אוסר על מסירת המידע. העובדה כי החוק, ולמעשה תקנות העיון דווקא מעגנות את זכות העיון ברשימת התיקים, באופן בלתי מסויג, נענו בסגנון שהתקנות סותרות את החוק. בכל מקרה, לאחר בדיקות ממושכות שנערכו בעקבות הדיון, ולאחר שבית המשפט הוטעה על ידי הנהלת בתי המשפט להאמין שמספרי התיקים החסויים אינם מפורסמים, החליטה הנהלת בתי המשפט שאין לה התנגדות למסירת שמות השופטים ותאריכי הפתיחה והסגירה, ובית המשפט נתן פס"ד שחייב למסור את כל המידע למעט מספרי התיקים, שדחה בהתאם לבדיות שסיפרו לו אנשי הנהלת בתי המשפט.

מכאן, הדרך לקבלת המידע כבר נראתה קצרה ומגובה בפסק דין שהקצה להנהלת בתי המשפט 30 ימים למסור את המידע (הגם שמדובר במידע שמופק בלחיצת עכבר וניתן לעשות זאת תוך 30 שניות). אלא שחלפו 30 ימים, ועוד 30 והמידע, לא הגיע. כשפנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט, ניזכרו לספר בהנהלת בתי המשפט שהם כלל לא בטוחים שהם מתכוונים להעביר את המידע ולכן הוגשה בקשה לביזיון בית משפט. בתגובה לבקשה לביזיון, הגדילו בהנהלת בתי המשפט לעשות והגיבו בכך שהם לא סבורים שאת פסק הדין של בית המשפט צריך לקיים כלשונו אלא שהם סבורים שדי לקיים את העקרונות והרעיונות שעלו בפסק הדין ולא את ההוראה האופרטיבית ולכן אין להם כל כוונה לקיים את פסק הדין.

את הגישה הזאת של הנהלת בתי המשפט, גם בית המשפט לא הבין וביקש לקבל הסבר. ההסבר לתפיסה המעוותת לא התקבל עד היום, אך במקום זאת נחתה על בית המשפט בקשה מפתיעה, לבטל את פס"ד. למה לבטל? כי התגלתה ראיה חדשה. מה הראיה החדשה? נכון, בדיוק כמו שנכתב בבקשת המידע, חלק מהתיקים הפומביים (כמו לדוגמה ערעורים פליליים) מקושרים לתיקים חסויים בנט המשפט (כמו הערכאות הדיוניות שלהם) ולכן, במקום לראות בעיה בפרסום בנט המשפט, מסתפקים בהנהלת בתי המשפט לראות בזה עילה שלא לקיים את פסק הדין.

תוך כדי הדיון, מפעילות תולעת המשפט ומעיון בתיקים מגוונים התברר שגם הטענה כי התיקים החסויים אסורים בפרסומים על פי דין לוקה בחסר. למעשה יש היקף אדיר של תיקים שאינם פומביים בנט המשפט והדבר אינו תוצר של החלטה שיפוטית או דין האוסר את פרסום התיק אלא מדיניות פנימית, שסותרת את עקרון פומביות הדיון, ואיש לא יכול לבקר אותה בשל העובדה, שמטבע הדברים, אותם חיסויים – חסויים.

אז מה היה לנו לסיכום?

  1. הנהלת בתי המשפט לא מכירה בחובה לקיים את ההוראות שבפסק הדין
  2. הנהלת בתי המשפט לא מכירה בעקרון סופיות הדיון ומבקשת לדון מחדש בפסק דין חודשים לאחר שניתן והפך לחלוט
  3. הנהלת בתי המשפט גם לא רואה צורך להטריח את עצמה ולבקש את עיכוב פסק הדין שעה שהיא מפרה אותו במודע ובכוונה
  4. הנהלת בתי המשפט מפרסמת בניגוד לחוק, לשיטתה, מידע על תיקים חסויים בנט המשפט
  5. הנהלת בתי המשפט לא מפרסמת תיקים שאין מניעה משפטית מפרסומם

בקרוב, דיון בבקשת ביזיון בית המשפט ובבקשה לביטול פסק דין בקרוב

לאייטם מאתר וואלה

לתיק באתר תולעת המשפט

לעיקר מסמכי התיק:

העתירה

כתב תשובה

פסק דין

בקשה לביזיון

תגובה לביזיון

בקשה לביטול פס"ד

תגובה לבקשה לביטול פס"ד

קטגוריות
חדשות חופש מידע מדיניות וקשרי ממשל על העמותה תולעת המשפט

גיא זומר

בזכות פעילותו של גיא זומר כמייסד עמותת התמנון לצד אנדי וורמס, הוא נבחר לרשימת 40 הצעירים המבטיחים של עיתון דה מרקר לשנת 2020.

בשנים האחרונות עוסק פעיל חופש המידע גיא זומר בהנגשה של מידע ציבורי – כלומר חשיפתו של מידע שלתפישתו שייך לכולם. הזיקה לתחום נולדה מתחקיר שערך ב־2013 על רמי לוי, בעקבות עניין אישי בתיקי הולילנד. העיסוק בנושא חשף בפני זומר, בעל תואר ראשון במשפטים, את הפוטנציאל והערך של מידע ציבורי מונגש ועל כן בחר לעבוד ביחידה לחופש המידע במשרד המשפטים. ביחידה טיפל בתלונות של אזרחים שביקשו מידע ולא קיבלו אותו. לאחר כשנתיים בתפקיד עזב כדי לעשות את אותו הדבר – באופן עצמאי.

הפעילות הראשונה שלו התמקדה בשתי עתירות: האחת נגד לשכת הפרסום הממשלתית, בדרישה לחשוף את הוצאות הפרסום של מדינת ישראל. כך התגלה כי עשרות מיליוני שקלים מועברים לתאגידים בינלאומיים כמו גוגל ופייסבוק במקום לכלי תקשורת מקומיים; השנייה נגד לשכת עורכי הדין, בדרישה לחשוף את יומנו של ראש הלשכה לשעבר, אפי נוה, ואת הדו"חות הכספיים של הלשכה. מהיומן של נוה עלה כי היה מעורב במינוי שופטים בתקופה שלא היה חבר הוועדה למינוי שופטים, מה שבהמשך היה לחלק מהחשד ל"מין תמורת מינוי", לכאורה. במקביל לעתירות שהגיש באופן עצמאי, החל זומר לעבוד בתנועה לחופש המידע.

בהמשך הקים זומר עם אנדי וורמס את עמותת התמנון העוסקת בהנגשת מידע ציבורי. השניים יוזמים הליכים משפטיים להנגשת מידע ומפתחים כלים טכנולוגיים לאיסוף ותיוג מידע ציבורי. הפרויקט המרכזי של העמותה, "תולעת המשפט", פתח כ־6 מיליון תיקים משפטיים שהתנהלו בישראל מאז 2010. העמותה מפעילה גם את אתר "מידע לעם" יחד עם עמותת הצלחה, התנועה לחופש המידע ואחרים – פורטל שמנגיש מידע שהתקבל בארגונים.

בעקבות מאמציו נחשפו בעיות עומק בנושא שקיפות ופומביות ההליכים המשפטיים. תיקים רבים שהיו אמורים להיות גלויים לציבור אינם נגישים במנועי חיפוש משפטיים. בזכות פעילות משותפת עם הצלחה והתנועה לחופש המידע בתי המשפט החלו בימים אלה בפרסום היקף גדול של החלטות שעד כה לא פורסמו.

צילום: אייל טואג

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה עתירת חופש מידע תולעת המשפט

ערעור ההמלצות

בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי שהנחיות מחלקת ייעוץ וחקיקה אינן אלא המלצות בלבד, וככאלה ניתן לקבל וניתן שלא, ולכן אין כל חובת פרסום, הוגש ערעור ראשון לעמותת התמנון נגד משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה והממונה על חופש המידע שבמשרד המשפטים (עע"מ 6329/20).

בקצרה, חוק חופש המידע, ואף קודם לכן בית המשפט העליון, קבעו כי רשות ציבורית נדרשת בפרסום הנחיות שיש להן נגיעה או חשיבות לציבור. כל רשות ציבורית וכל הנחיה. המצב בפועל הוא שמשרד המשפטים בכלל, והיועץ המשפטי בפרט, יצרו הבחנה טכנית לחלוטין שבין הנחיות עליהן חתום היועץ המשפטי לממשלה בעצמו, ואלה אכן מפורסמות, לבין החניות שנחתמו ע"י מי מהכפופים לו (מחלקת ייעוץ וחקיקה) ואלה באופן היסטורי אינן מפורסמות. על כך הגיש גיא זומר, ממייסדי עמותת התמנון, עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשרד המשפטים (עת"מ 64005-01-20 : זומר נ' כץ ואח'). בעתירה התבקש בית המשפט לחייב את משרד המשפטים בפרסום הנחיות מחלקת ייעוץ וחקיקה, היא הגוף הפועל בשמו ובסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה וקובע הנחיות אינספור לכלל רשויות השלטון.

בתגובה טענה המדינה כי הנחיות המחלקה לא מתייחסות לפעילות המחלקה אלא לגופים אחרים ולכן יש לבקש מכל גוף מונחה את פרסום ההנחיה ולא מהם. ככל וטענה זו אינה אבסורדית די, במסגרת ההליך המשפטי עצמו, הוסיפה המדינה טענה פורצת דרך ולפיה הנחיה מינהלית שחייבת בפרסום מאופיינית בכך שאינה מחייבת והיא נתונה לשיקול הדעת של הגורם המונחה. לעומת זאת, דווקא הנחיות ייעוץ וחקיקה הן מחייבות והן הפרשנות היחידה והבלעדית של החוק ולכן אין חובה לפרסם אותן.

בית המשפט דחה את טענת המדינה וקבע שהנחיות אלה לא רק שאינן מחייבות אלא אפילו לא הנחיות. מדובר בסך הכל בעצות שנותנים עובדי מחלקת ייעוץ וחקיקה ולרשויות, ועצות כידוע אפשר לקבל ולא לקבל. בעקבות הקביעה הזאת, הגיע בית המשפט למסקנה שאין חובת פרסום על העצות ולפיכך דחה את העתירה.

על כן, הוגש לבית המשפט העליון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, ובמסגרת הערעור נטען שהמלצות ייעוץ וחקיקה, בין אם מחייבות ובין אם לא, מהוות הנחייה לכל דבר ועניין, כך רואים בהן אנשי המחלקה וכך רואים בהן הרשויות הפועלות על פי הן. בנוסף, שהמסקנה אליה הגיע בית המשפט סותרת את לשון החוק, כוונת המחוקק ותכלית החוק, כי הגוף הציבורי הוא הלכה למעשה הממשלה כולה וכי דווקא הנחיות אלה, בעלות הצדקה גבוה לפרסום אף יותר מיתר ההנחיות המינהליות.

לפוסט בעניין פס"ד שבבית המשפט המחוזי ולסיקור התקשורתי שלו

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין

נתונים חלקיים, מסקנות לא מייצגות

קריאה ביקורתית של גיא זומר בדוח השנתי של היחידה לחופש המידע.

חלק מהביקרת מופנה נגד היחידה לחופש המידע, אך צריך גם להודות שאלמלא פרסום מידע מקיף וגולמי על ידי היחידה (בדוח הזה ובדוחות הקודמים), סביר שהביקורת לא הייתה נשמעת. וזו כמובן בעיה אינהרנטית בדרישה מגופים ציבוריים להפגין שקיפות, ואחת הסיבות לזה שגופים ציבוריים נמנעים משקיפות. יש לציין כי היחידה לחופש המידע הגדילה ועשתה, ואף פרסמה טור זה על אף חוסר הנוחות שעשוי לגרום לה, ויש לברך על כך.

לטור המלא בעין השביעית

הביקורת עוסקת במדדי הפסיקה של היחידה ובחוסר השקיפות של פסיקות בתי המשפט בכלל ובחופש מידע בפרט. בנוסף, מסתבר כי מספר הבקשות למידע המוגשות מדי שנה, יציב ברוב הרשויות למעט מספר רשויות מצומצם שבהם נצפתה עליה חריגה. בין אלה ניתן למנות את הרשות הארצית לכבאות והצלה, ששם אין שום עליה אלא רישום פיקטיבי של פניות לקבלת דוחות אירוע וחקירה אשר מסווגות כבקשות מידע. עוד ניתן לצפות בדוח בעליה דרמטית בדחיית הבקשות בגלל פגיעה בפרטיות, תופעה שניתן להעריך כי היא תוצאה של עמדת המדינה בדיון נוסף בתיק נתניהו בעניין שיחותיו עם רגב ואדלסון. לסיום, נצפתה ירידה דרמטית במספר התלונות שמוגשות ליחידה נגד משרדי הממשלה ויחידות הסמך בשל אי מתן מענה לבקשות המידע.

לפוסט היחידה לחופש המידע

קטגוריות
חדשות חופש מידע ממשל ומנהל תקין משפט עתירה

הנחיות הפרקליטות הנסתרות

סעיף 6 לחוק חופש המידע קבע כי

רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור

לעיון בסעיף 6 לחוק

אלא שלפרקליטות הגדרה מאד ייחודית להוראת החוק הברורה והיא כוללת הבחנה טכנית שבין הנחיות עליהן חתום פרקליט המדינה באופן אישי לבין יתר ההנחיות שבפרקליטות המדינה, על הפורמטים השונים והכותרות שנבחרו להן. לפיכך בעוד שהפרקליטות מכירה בחובת הפרסום ככל שזה נוגע להנחיות פרקליט המדינה, היא כופרת בחובה זו לגבי כל יתר ההנחיות ואינה מפרסמת אותן. כיצד אנו יודעים שיש הנחיות רבות ונוספות? פשוט בגלל שבהליכים משפטיים רבים, נחשפות אותן הנחיות, הפרקליטות מודה שהיא פועלת על פי הנחיות שונות ובמקרים לא מעטים, בהליכים פליליים שונים, עמדה ההגנה על קבלת הנחיות הנוגעות לפעליות גופי האכיפה והתביעה בהליך.

דוגמה טובה למקרה זה היה במסגרת תפ"ח 24139-09-17 : מדינת ישראל נ' גולובקו(עציר) ואח', שעיקרו תיק פשע חמור בעבירה של רצח, כאשר בוצע דיבוב כנגד מי שבאותו זמן שהו במתקן כליאה ללא קשר לתיק שבו בוצע הדיבוב. במסגרת ניהול התיק הוציאה פרקליטות המדינה תעודת חיסיון על הנחייה בעניין פעולת דיבוב של חשוד במסגרת חקירה סמויה (להנחייה). ההגנה הגישה עתירה להסרת תעודת החיסיון לפי פקודת הראיות ובית המשפט קיבל את העתירה והורה למסור את ההנחיה להגנה. בעקבות כך, ביקשה הפרקליטות למחוק את כתב האישום, וערערה לעליון כנגד ההחלטה להסיר את תעודת החיסיון (ע"פ 7984/18 מדינת ישראל נ. פלוני). בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע שיש למסור את ההנחיה לסניגורים, אלא שאפילו בשלב זה, התעקשה פרקליטות המדינה לאסור את פרסום ההנחיה שממילא כבר הועברה לסניגורים. עניין זה חזר לדיון בפני בית המשפט המחוזי והאחרון התיר גם את פרסום ההנחיה.

במסגרת מחיקת האישום והגשת הערעור לעליון, נתנו הרכב השופטים במחוזי הכרעת דין בתיק ולהלן ציטוט מתוך פס"ד לעניין הרצון של פרקליטות המדינה להסתיר את ההנחיה.


צר לי, אך מבקש אני להביע תמיהה על החלטה זו של הפרקליטות, שמשמעותה היא כי מוטב שיזוכו שני נאשמים, שלדעת הפרקליטות קיימות די ראיות להרשיע כל אחד מהם בעבירת רצח, מאשר שתתגלה הנחיה נורמטיבית חשובה של פרקליט המדינה, בנושא הפעלתם של מדובבים בחקירות משטרה בטרם העמדת הנחקרים על זכויותיהם.

נער הייתי, גם זקנתי, ואף למדתי – שלעיתים נישא לשווא שמו של השיקול הביטחוני (ביטחון הציבור או ביטחון המדינה). במקרים כאלה – יש למחות על כך!

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – לפני כ-66 שנה יצא נתן אלתרמן בחריפות, בטור השביעי, כנגד דרישת חיסיון שעלתה בהליך משפטי שהתנהל באותם ימים:

                     …וראינו מחזה לא שכיח,

                     זכרו לא בִּן-לילה יָסוּף –

                     בהיות המשפט ראש מטיח

                     בחומה העוטה כשוף.

                     כי סוד מתנשא מארבעת רוחות,

                     סוד מִשְּׁמֹעַ וסוד מִדַּבֵּר וּמֵרְאוֹת,

                     ואין לאָמרו בדלתים פתוחות

                     ואין לאָמרו בדלתים סגורות.

                     ואין ללחשו באזני השופט

                     ואין לבטאו בשפתי העדים…

("לַחַש סוֹד", הטור השביעי כרך רביעי, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, הקיבוץ המאוחד, תשע"ד (9.1.1953), עמ' 100, 102.

שיר חשוב זה – שמומלץ לקוראו בשלמות – נכתב בתגובה לכך שהפרקליטות (הצבאית) ביקשה להגן על דרישה פיקודית כי עד לא יענה על שאלה אלמנטרית שנשאל בבית המשפט, משום שהמענה לה הוא בגדר "סוד צבאי". המשורר סבר שאותו סוד נטען הוא "קְצָת מֻפְרָךְ וּמְגֻחָךְ", וכי היענות לדרישת החיסיון תפגע קשות במשפט ובצדק ("אך סרוב משפטי שכזה הוא חרב/ מונפה על שלומם של חברה ומדינה"). כמה נאו דבריו של "נתן החכם", וכמה מתאימים הם גם להליך המשפטי דנן.

לא למותר יהיה להביא כאן גם את הבית שבו בחר המשורר לסיים את שירו, כפי שהופיע במקור (ראו הערות וביאורים, שם, בעמ' 354):

                      וביחוד סוד כזה. שמירתו ביודעים

                      האם אין בה

                      גם קצת

                      מבזיון בית-הדין?

למרבית הצער, דברים אלה משקפים את תחושותיי.

לסיום דבריי, ולא בשוליהם, מוכן אני, במלוא האחריות, ללכת כברת דרך נוספת, ולומר שלא זו בלבד שאין מקום לדעתי להעדיף על פני הגנת הנאשמים את חיסיון הנחייתו הנידונה של פרקליט המדינה – שרק היא העיקר כאן – אלא שראוי הדבר לדעתי שהנחיה נורמטיבית זו תהיה גלויה ולא סודית, וזאת ללא כל קשר להליך המסוים שבפנינו. הדיון בשאלה העקרונית באלו תנאים ומגבלות ניתן לפגוע, במדינה דמוקרטית ויהודית, בזכויות יסוד של נחקרים במהלך הפעלתם של מדובבים בחקירה – חייב לדעתי להיות גלוי וידוע.


הנחייה זו בניגוד לחוק לא פורסמה, ואף כשהתבקשה במסגרת בקשת חופש מידע מפרקליטות המדינה, בחרה פרקליטות המדינה לשקר ולטעון שההנחיה הינה חלק מתיק בדלתיים סגורות ולפיכך חל איסור על מסירתה במסגרת בקשת חופש מידע. כחלק מאותה תפיסה שהתיק מנוהל בדלתיים סגורות, טרחה הנהלת בתי המשפט גם היא לחסות את התיק באתר נט המשפט, לרבות אותה הכרעת דין מהדהדת הכוללת ביקורת קשה נגד פרקליטות המדינה. בעקבות זאת, פנה גיא זומר להנהלת בתי המשפט ודרש כי יפתחו את התיק באתר נט המשפט, שכן התיק אינו בדלתיים סגורות, הדבר הובא לעיונו של בית המשפט וזה נתן החלטה ביום 10/12/19 והבהיר כי התיק הוא תיק בדלתיים פתוחות ככל תיק:

היה אפשר לחשוב שבכך תבוא הפרשה מול הנהלת בתי המשפט אל סופה, אך לא. במסגרת התיק נוהלה כאמור עתירה להסרת תעודת החיסיון, עתירה שהדיונים בה נוהלו בדלתיים סגורות מכורח פקודת הראיות. אלא שבעקבות הדרישה לפתוח את התיק, הוחלט בהנהלת בתי המשפט לפרסם היקף חסר תקדים של מסמכים בתיק, לרבות פרוטוקולים חסויים. בעקבות פנייה נוספת להנהלת בתי המשפט, הוחלט לפעול לתיקון המצב בדרך של סגירת החומרים החסויים, אלא שעל הדרך הוחלט בהנהלת בתי המשפט שהכרעת הדין כאמור גם היא תהיה חסויה. בעקבות זאת, שוב נאלץ גיא זומר לפנות, הפעם כבקשה בתיק עצמו, ודרש כי הכרעת הדין והחלטת בית המשפט כי התיק מתנהל בדלתיים פתוחות יפורסמו באתר נט המשפט. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על פרסום ההחלטות וזה אכן המצב כיום (אף שהנהלת בתי המשפט מתעקשת שלא לתקן את רישום התאריך השגוי על ההחלטות).

אלא שמקרה זה של הנחיית המדובבים, היה בסך הכל דוגמה לפרקטיקה מקובלת בפרקליטות המדינה, של התווית מדיניות הפרקליטות עצמה וגופי אכיפה, חקירה ותביעה אחרים, באמצעות הנחיות של ממש, תוך הפרה בוטה של חובת פרסום ההנחיות. בעקבות זאת הוגשה בקשה לקבל את רשימת ההנחיות שלא פורסמו ובהמשך גם בקשה מפורשת לקבל את העתק ההנחיות והעילות נגד פרסום הנחיות ככל שיש כאלה. על הבקשה השנייה לא מצאו לנכון בפרקליטות המדינה להשיב, ובעקבות כך הגישו התנועה לחופש המידע, יחד עם גיא זומר, עתירה נגד משרד המשפטים (עת"מ 26946-04-20 : התנועה לחופש המידע (ע"ר) ואח' נ' משרד המשפטים, כתב העתירה מצורף לתיק ומפורסם באתר תולעת המשפט).

עוד על הנחיית המדובבים שבית המשפט הורה על חשיפתה

קטגוריות
חדשות חופש מידע משפט עתירה עתירת חופש מידע תולעת המשפט

התיקים החסויים

הנהלת בתי המשפט לכאורה מפרסמת את כל התיקים שלא נאסרו בפרסום באמצעות אתר נט המשפט. בפועל, אוסף של אפיונים טכניים באתר נט המשפט בשילוב חוסר מקצועיות של מזכירות בתי המשפט, הפכו את האתר הזה למוטה באופן קיצוני ונעדר היקף אדיר של תיקים שאין כל עילה שלא לפרסם.

שורה של מקרים שהגיעו לידיעת עמותת התמנון מגלים פרקטיקה שבה שוב ושוב תיקים אינם מצויים בנט המשפט ללא כל הצדקה משפטית. מקרה אחד נגע לתפ"ח 24139-09-17 : מדינת ישראל נ' גולובקו(עציר) ואח'. ברקע נציין כי מדובר בתיק שבמסגרתו הופעלו מדובבים כנגד עצור, ובמסגרתו זו ביקשה ההגנה לקבל לעיונה את אותו חלק בהנחייה להפעלת מדובבים הנוגע למקרה. הפרקליטות הוציאה בעניין זה תעודת חיסיון על ההנחיה וההגנה עתרו נגד החלטה זו במסגרת התיק הפלילי (עתירה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות). בית המשפט הורה לחשוף את ההנחיה להגנה, ובעקבות זאת, חזרה הפרקליטות מכתב האישום, ערערה לעליון, והפסידה. לפיכך, בהתאם לפקודת הראיות, היו הדיונים בעתירה להסרת תעודת החיסיון חסויים, אך התיק עצמו, פתוח לציבור. בפועל, הנהלת בתי המשפט במקום לחסות את שנדרש לחסות, הפכה את התיק כולו לחסוי לחלוטין. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות לפתיחת התיק ובהמשך בקשה בתיק לפרסום הכרעת הדין שבה התייחס הש' פינקלשטיין להחלטת הפרקליטות לחזור בה מכתב האישום ולהחלטה שלא לחשוף את ההנחיה בפני ההגנה הואילו בהנהלת בתי המשפט לפתוח את התיק ולפרסם את הכרעת הדין החשובה והמשמעותית.

קטעים מתוך הכרעת הדין בתפ"ח 24139-09-17 : מדינת ישראל נ' גולובקו(עציר) ואח'

גם בתיק חשוב ציבורית לא פחות, ת"פ 50823-11-19 פרקליטות המדינה נ' אורן עוזיאל ומאור עוזיאל, הוחלט לחסות את התיק. אכן, התיק בוודאי כולל תכנים רגישים שכן עיקרו בהפצת תכנים אישיים באפליקציית טלגרם ע"י שני הנאשמים. אלא שבית המשפט הבין בדיוק את הרגישות הזאת ולכן הקפיד שלא לחשוף פרטים אישיים אפילו במסמך גזר הדין, וממילא ברור לכל שהתיק המשפטי כשלעצמו, וודאי לא חושף שום מידע אישי, אלא מתאר פרמטרים טכניים לחלוטין של התיק דוגמת דיונים בנשקבעו והתקיימו, החלטות שבית המשפט קובע אם ניתן או לא לפרסם, פרטי הנאמשים, ועוד. בפועל, גם תיק זה נותר חסוי.

מי בכל זאת החליט לפרסם מסמך אחד ויחיד מתוך התיק? נכון, הנהלת בתי המשפט. זאת שמצד אחד החליטה שמדובר בתיק חסוי וחסתה אותו באופן מוחלט וללא בסיס משפטי בנט המשפט, מפרסמת כביכול את גזר הדין באתר הדוברות. אלא שעיון באתר הדוברות מגלה כי המסמך שפורסם שם, ערוך וחלקי. למעשה גזר הדין ניתן כחלק מפרוטוקול דיון, וכולל בסופו בקשה מפורשת לאסור פרסום שמו של אורן עוזיאל, הנאשם 1. בית המשפט שוקל את הבקשה ודוחה אותה באותו פרוטוקול ממש שבתוכו מצוי גזר הדין. עם זאת, דוברות הנהלת בתי המשפט, מסיבותיה שלה, בחרה שלא לפרסם החלטה זו, ללא כל הסבר.

חלקים מתוך בקשתו של אורן עוזיאל לאסור את פרסום שמו והחלטת בית המשפט. חלק זה, הושמט ולא פורסם על ידי הנהלת בתי המשפט

לגרסה המרוכבת של פרוטוקול הדיון בו ניתן גזר הדין והוחלט לדחות את בקשתו של אורן עוזיאל לחסות את שמו, באתר הנהלת בתי המשפט.

יתרה מכך, על רקע פרסום מרבית תיקי בית המשפט בעשור האחרון במסגרת פרויקט תועלת המשפט, ושוב ושוב אנו עדים למקרים שבהם יש החלטות מפורשות לחסות שמות של צדדים, לפעמים רק חלק מהצדדים בתיק, והנהלת בתי המשפט במקום לקיים את ההחלטה כלשונה, מבצעת חיסוי מלא של התיק במלואו.

קטע מתוך החלטת בית המשפט לחסות פרטים מזהים של צד בתיק, החלטה שהובילה לחיסוי מלא של התיק באתר נט המשפט

גם בתיק נוסף, בו הוחלט לחסות שם של נאשם אחד מתוך מספר נאשמים, בחרו אנשי הנהלת בתי המשפט לחסות את התיק במלואו ולא להסתפק בחיסוי השם בלבד, כפי שהורה בית המשפט

התופעה המתוארת מעלה, של חיסוי בהיקפים חריגים של תיקים בלי שום הצדקה, צורמת במיוחד על רקע זכות העין ברשימות התיקים שנקבעה בתקנה 2(א) לתקנות העיון.

"כל אדם רשאי לעיין ברשימת המשפטים שבמזכירות בית המשפט."

תקנה 2(א) לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס״ג–2003

על רקע הדברים הללו, התבקשה הנהלת בתי המשפט לפי חוק חופש המידע ולפי תקנות העיון למסור את רשימת התיקים שאינם פומביים בנט המשפט. עם זאת, הנהלת בתי המשפט לא ראתה לנכון להתייחס לבקשה לעיון לפי תקנות העיון ואת הבקשה לפי חוק חופש המידע דחתה באופן חלקי בטענה לפגיעה בפרטיות. בכתב התשובה לעתירה החליטו בהנהלת בתי המשפט לעבות את הטענות והוסיפו שלל טענות נוספות, תוך שהם טוענים בין היתר כי חוק בתי המשפט אוסר עליהם לפרסם את רשימת המשפטים שבמזכירות בית המשפט בסתירה לתקנות העיון.

לעיון בעת"מ 16697-09-19 : זומר נ' סבן ספראי ואח' לרבות כתבי הטענות וההחלטות שבהליך

עדכון: בית המשפט נתן פסק דין בעתירה ביום 10/8/20 כשהוא מקבל את ההסכמות של הנהלת בתי המשפט למסור מידע נוסף על התיקים החסויים ובכלל זה שמות השופטים ותאריכי פתיחה וסגירה, אך דחה את חלק הבקשה שדרש לקבל גם את מספרי התיקים. התוצאה היא שלא ניתן יהיה לבדוק ולאמת את המידע שימסר מהנהלת בתי המשפט. עתה נותר לגלות מתי יימסר המידע אם בכלל.

קטגוריות
בריאות חדשות

נתוני התמותה של ישראל – מה האמת?

מספר הנפטרים בתקופת הקורונה הוא לכאורה עובדה פשוטה, אבל ככל שפורסמו יותר נתונים, כך התגלו יותר פערים. בעקבות סטטוס של נתניהו על בסיס נתוני תמותה שפורסמו בעולם, המשרוקית של גלובס יצאו לחקור את רישומי התמותה.

בין יתר התובנות שעלו במסע בעקבות נתוני התמותה, עלתה גם בדיקה שביצע גיא זומר, מייסד עמותת התמנון, יחד עם אנשי למ"ס לבחינת איכות ושלמות הנתונים בסמוך ככל הניתן להפקתם. יובהר כי מרשם האוכלוסין הוא מקור המידע המרכזי לנתוני התמותה של ישראל והוא מעודכן ע"י הגורמים השונים שמדווחים על פטירות של אזרחי ישראל. מרבית הדיווחים נעשים בסמוך למועד הפטירה וחלקם מושהים מסיבות כאלה ואחרות זמן מה. לפיכך, כדי להפיק נתוני מקיפים ועדכניים ככל הניתן עלה צורך לדעת תוך כמה זמן קיים מיצוי של הדיווחים.

לנתוני התמותה של ישראל

לאייטם באתר גלובס

קטגוריות
בקשת עיון חדשות מידע שנמסר

תעודת הזהות של אמי פלמור

למה לפרסם את תעודת הזהות של אמי פלמור?

אז הכל בתחיל מידיעה חדשותית לא מאד דרמטית על בקשה לקיצור הצינון של אמי פלמור. הידיעה התפרסמה באתר ניוז1 כשאת מסמך הבקשה לקיצור צינון, מוכרים לקהל הצופים בתמורה למנוי שנתי לאתר.

היות וחשבנו שמדובר במידע ציבורי מובהק, חשבנו שאין מקום לסייג אותו למי שמשלם לאתר מסחרי ויש לוודא שהוא פתוח ונגיש לכל. לשם כך, הגשנו בקשת עיון שהתבססה על מצב דברים זה ממש.

אלא, שאז, במקום פשוט להסכים לפרסום מידע שממילא נמכר למנויי ניוז1, בחרה אמי פלמור, באמצעות מייק בלס, המשנה ליועמ"ש לשעבר, לטעון שיש משום פגיעה בפרטיות בעצם פרסום תעודת הזהות (דבר שנוי במחלוקת) ובכל מקרה כי היא מבקשת שלא יתאפשר למבקשים להעתיק או לפרסם את מספר תעודת הזהות של המבקשת עם פירוט המקומות שבהם מתבקש יו"ר הוועדה לחסות את מספר תעודת הזהות.

הבקשה החריגה הזאת דרשה זמן רב שבו עסקו יו"ר הוועדה וצוות מזכירות בית המשפט המחוזי, על מנת לעבור על עשרות המסמכים בתיק ולהשחיר דף דף בהתאם להוראותיו של מייק. התוצאה היא כמובן שמספר תעודת הזהות יחד עם כתובת המגורים של מייק, מפורסמים עתה לכל אזרח.

מיותר לציין שממילא, גם מה שכביכול הושחר, הוא קריא לעין האנושית.

לכלל מסמכי התיק ניתן להיכנס לאתר מידע לעם

אז למה בכל זאת לפרסם את מספר תעודת הזהות של אמי?

קודם כל כי אנחנו מתנגדים לכל עריכה ושינוי במסמכי בית המשפט. בית המשפט הוא היחיד שמוסמך לערוך את המסמכים ואנו מאמינים שפרסום ע"י גורם פרטי חייב להיות בדיוק אבל בדיוק כמו שבית המשפט פרסם. בלי עריכות, בלי פרסום סמוי והפניות, בלי לחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב איך לנסח את מסמכי בית המשפט. כל שינוי, עריכה או תיקון חייב להעשות על ידי בית המשפט.

הסיבה השנייה, שלצד אמי, הנהלת בתי המשפט מפרסמת את תעודות הזהות של עשרות או מאות אלפי אזרחים בלי להניד עפעף, כחלק ממדיניות סדורה שמאמינה שהאיזון בפרטיות כולל פרסום תעודת זהות. לפיכך אין שום הצדקה שמנכל"ית משרד המשפטים תהנה מזכויות יתר על פני יתר המתדיינים בישראל שתעודת הזהות שלהם מפורסמת.

הסיבה השלישית כפי שגם נטען בפני בית המשפט, שבהיותה מנכ"לית משרד המשפטים תעודת הזהות שלה ממילא כבר כנראה פורסמה, ובאמת לאחר קבלת המסמכים הנושא נבדק ונמצא שלא אחר מאשר משרד המשפטים שבראשו עמדה אמי, בפרסומי הרשומות פרסם את תעודת הזהות שלה. מידע זה כמובן גם פורסם על ידי מאגרים מסחריים שונים ואלה כמובן גם אפשרו למנוע החיפוש של גוגל לקטלג את מספר תעודת הזהות באין מפרע.

הסיבה האחרונה היא שאמי, צריכה לקחת אחריות על שני גופים במדינת ישראל שיש להם אחריות כבדה להזניית הזכות לפרטיות. הגוף הראשון והמוכר זו הנהלת בתי המשפט, שכאמור מפרסמת מידע רגיש ואישי כתפיסת עולם ובדומה גם מפורסמים מספרי תעודות זהות בהיקפים גדולים. הגוף השני זו הרשות להגנת הפרטיות שבמשרד המשפטים. הרשות הייתה אמורה לפעול להסדרה ולפיקוח אך היא בוחרת שלא לעסוק בהנהלת בתי המשפט, ואף כשיש אירוע אבטחה, הרשות מעלימה עין. ברור שלאמי הייתה השפעה ויכולת לשנות את התנהלות שני הגופים, אך היא לא פעלה כך, והתוצאות הן מחיר שמשלמים כלל אזרחי המדינה וימשיכו לשלם ולפיכך אין כל סיבה שאמי תזכה לפריוולגיות שלא ניתנות ליתר האנשים.

קטגוריות
חדשות חופש מידע על העמותה

האיש שנאבק על שקיפות מערכת המשפט מבטיח: "מי שלא עונה – יחטוף עתירה"

גיא זומר משקיע את כל מרצו בחשיפת מידע לציבור הרחב. בין עתירת חופש מידע למאבק במערכות מיושנות הוא הקים שתי פלטפורמות להנגשת מידע לבעלים האמיתיים שלו – הציבור: "המידע הזה הוא שלנו. אנחנו צריכים לבקש ולדרוש אותו"

אחת העתירות הראשונות שהגיש גיא זומר – משפטן ופעיל חברתי שבשנים האחרונות פועל בכמה חזיתות להגברת השקיפות בגופים ציבוריים, ובמיוחד במערכת המשפט – הייתה דרישה לחשוף את יומן הפגישות של אפי נוה. כשהוגשה העתירה, ב-2017, נוה עדיין לא הסתבך בפלילים, וכראש לשכת עורכי הדין ובן ברית של שרת המשפטים איילת שקד הוא נחשב לאחת הדמויות החזקות ביותר במערכת המשפט.

"הגיע מולי היועץ המשפטי של לשכת עורכי הדין", נזכר זומר. "הוא מעורכי הדין שאני הכי נהנה לעבוד מולם, אבל משפטית הם חוררו לי את הצורה. ככה זה לעתור נגד לשכת עורכי הדין: אתה חוטף כתב תגובה של עשרות עמודים שחצי ממנו זה נימוקים לדרישות למחוק על הסף את העתירה, ואז רק עוברים לנימוקים המהותיים למה לדחות את העתירה".

הנימוק המרכזי של הלשכה היה שנוה לא ניהל את יומנו כעורך דין פרטי בנפרד מיומנו כראש הלשכה. לכן, בסופו של דבר הוסכם כי הלשכה תמסור רשימה ובה כל פגישותיו של נוה עם גורמים רשמיים כמו ח"כים, שופטים, חברי הוועדה לבחירת שופטים ועוד. העיתונאי תומר אביטל הצליב בין רשימת הפגישות של נוה ליומנה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, שהתקבל גם הוא בעקבות בקשת חופש מידע, וגילה כי לא פעם בזמן שביומנו של נוה נרשמה פגישה עם השרה, ביומנה של השרה לא היה זכר לנוכחותו של נוה. בחלק מהמקרים דובר על פגישות שעסקו בוועדה לבחירת שופטים, אף שנוה עדיין לא היה חבר בוועדה. גם שקד וגם נוה טענו בתגובותיהם שאין כל בעייתיות בפגישות, ואף האשימו את זומר בחטטנות. אבל הוא המשיך במאבקו לחשוף כל פיסת מידע ציבורי לעיני הציבור.

גיא זומר, פעיל חברתי בתחום השקיפות, 17 ביוני 2020 (ראובן קסטרו)

"היום-יום שלי הוא מאבק די סיזיפי להשיג את כל המידע שבעצם שייך לי". זומר (צילום: ראובן קסטרו)

"כל מקום שאני פועל בו הוא במידה רבה כשל של גוף ציבורי, שלא פעל מיוזמתו קודם לכן", אומר זומר בן ה-34. "בשבילי המידע הציבורי הוא ארגז חול עצום של דאטה. יש הרבה קלישאות שכותבים בעתירות חופש מידע, כמו למשל שהמידע הציבורי הוא קניינו של הציבור. בשבילי זו לא קלישאה, אני באמת חי ונושם את זה. אני חוצה ברמזור וחושב על זה שבעירייה יש תכנית של פעילות הרמזור. אני מסתכל על מרפסת שנראה לי שהיא עבירת בנייה, ואני חושב על תיק אכיפה ועל התכניות של הבניין. אני חי ונושם את המידע הציבורי. אני מרגיש כמו הבנאדם הכי עשיר בעולם – עשיר במידע. והיום-יום שלי הוא מאבק די סיזיפי להשיג את כל המידע שבעצם שייך לי".

התשוקה למידע ציבורי הביאה את זומר, ירושלמי במקור, להתקבל ב-2016 לעבודה ביחידה הממשלתית לחופש המידע שפועלת במשרד המשפטים. הרומן הזה לא האריך ימים, וב-2017 התפטר והחליט לעבור לצד השני של המתרס. "יצאתי לדרך אקטיביסטית יותר, והתחלתי להגיש עתירות נגד כל מי שלא רצה לתת לי מידע. את שתי העתירות הראשונות שלי הגשתי ביחד – אחת נגד לשכת הפרסום הממשלתית (לפ"ם), שלא הסכימה לפרסם את הוצאות הפרסום של ממשלת ישראל, ובמקביל עתרתי לחשוף את יומן הפגישות של אפי נוה".

בסוף 2017 עבר זומר לבצע את רוב פעילותו בתחום תחת "התנועה לחופש המידע", ובמקביל עבד כאנליסט ואז כראש צוות בחברת סטארט-אפ. מאז הספיק לעזוב את התנועה, ובתחילת השנה גם נסגרה החברה בה עבד – מה שאפשר לו להשקיע את כל מרצו בחשיפת מידע ציבורי. "השנה הגשתי עתירה כמעט כל שבוע", הוא אומר. "מבחינתי מי שלא עונה לבקשת חופש מידע צריך לדעת בוודאות שהוא יחטוף עתירה, וגם מי שדוחה בקשות בטענות שנראות לי לא מוצדקות".

זמן הוא לא המשאב היחיד הדרוש לחשיפת מידע. "מטבע הדברים זה עולה המון כסף. בשנה האחרונה (מתחילת 2020 – ד"ד) הגשתי 15-20 עתירות, ובכל עתירה האגרות עומדות על בערך אלפיים שקלים, ככה שזה יוצא עשרות אלפי שקלים רק על אגרות בית משפט".

מי מממן את כל זה?

"התקופה שעבדתי בתור ראש צוות דאטה יכולה לממן הרבה מאוד עתירות. יש הבדלים גדולים בשכר בין מי שעובד במגזר שלישי למי שמגיע מהיי-טק, בטח בתפקיד ניהולי. אז אני פשוט שורף את החסכונות שלי".

"אנשים היו בטוחים שההליכים המשפטיים שלהם הם עניינם הפרטי"

כחלק ממיסוד הפעילות שלו הקים זומר יחד עם אנדי וורמס את עמותת "התמנון", שפועלת להנגשת מידע ציבורי, והם ייסדו שתי פלטפורמות דיגיטליות: הראשונה היא "מידע לעם", אתר שאליו פעילים ועמותות – בייחוד עמותת "הצלחה" ועו"ד אלעד מן – מעלים מידע שהושג בבקשות ועתירות לפי חוק חופש המידע. הפלטפורמה השנייה, שהקים במקור וורמס, היא "תולעת המשפט" – שמהווה את החזית העיקרית במאבקו של זומר להגברת השקיפות במערכת המשפט.

נקודת המוצא של המאבק הזה היא החוק שקובע כברירת מחדל שדיונים משפטיים ייערכו בפומבי ויהיו פתוחים לציבור. נקבעו לכך כמה חריגים כמו דיונים בענייני משפחה והליכים שקשורים לקטינים – ומתנהלים בדלתיים סגורות – אבל הכלל הוא שדיונים משפטיים יהיו פתוחים לציבור. מלבד האפשרות להיות באולם בית המשפט בזמן הדיון עצמו, העיקרון הזה מוגשם על ידי פרסום פסקי הדין וההחלטות, בין היתר על ידי מערכת "נט המשפט", שמפעילה הנהלת בתי המשפט – אלא שכאן הדברים מסתבכים.

בכיר במערכת המשפט במהלך הארכת מעצרו בבית משפט השלום, ת"א 16 בינואר 2019 (ראובן קסטרו)

העתירה הראשונה. נוה (צילום: ראובן קסטרו)

מכיוון שהמערכת מגלה גם פרטים אישיים, הגישה אליה מחולקת לרמות. הציבור הרחב יכול לראות בכל הליך שמתנהל בדלתיים פתוחות רק פרטים כלליים כמו שמות הצדדים ומספר התיק, וכן לקרוא החלטות שניתנות במהלך המשפט ואת פסק הדין שניתן בסופו. גישה לפרוטוקולים של דיונים ולמסמכים שמוגשים בהליך ניתנת רק לצדדים בתיק ולעיתונאים, בכפוף להתחייבות שלא לעשות במידע שימוש לרעה.

"נט המשפט" היא לא מערכת אינטואיטיבית, בלשון המעטה. היא אינה מאפשרת חיפושים רוחביים – כמו למשל חיפוש כל כתבי האישום שהוגשו בעבירה מסוימת. למעשה לא ניתן אפילו למצוא בה תיק לפי שמות הצדדים, אלא רק לפי מספר התיק או התאריך בו הוא נפתח. זומר סבור כי המצב הזה אינו מתקבל על הדעת.

"הנהלת בתי המשפט בעצם אחראית על אחד המאגרים הרגישים במדינת ישראל – מאגר שכולל המון מידע אישי, רגיש, פרטי ורפואי", אומר זומר. "ומצד שני עקרון פומביות הדיון מחייב אותה לפתוח חלקים מאוד משמעותיים מהמאגר הזה. זה דבר שדורש המון מיומנות ומקצועיות, ושם אין לא הבנה, לא מקצועיות, לא אכפתיות ולא אחריות לעניין הזה".

גיא זומר, פעיל חברתי בתחום השקיפות, 17 ביוני 2020 (ראובן קסטרו)

"חי ונושם את המידע הציבורי". זומר (צילום: ראובן קסטרו)

"הם בנו את האתר הכי לא נגיש שיש, וזו שכבת ההגנה המרכזית לנתוני בתי המשפט. השכבה השנייה זה להפיץ את המידע הזה לגופים כמו מנועי החיפוש המשפטיים. זה מאוד נוח להנהלת בתי המשפט, גם כי יש חומת תשלום וזה מצמצם את החשיפה למידע, וגם כי לאותם גופים יש אינטרסים מסחריים. למשל, אם נחשף משהו שלא אמור להיחשף, מי שנפגע מזה מאיים בתביעה של מיליונים על המאגר המשפטי, והוא מסיר את המסמך".

לפני כמה שנים גילה זומר את אתר "תולעת המשפט" שהקים וורמס, והצטרף לתפעולו. האתר אוסף בצורה אוטומטית מדי יום את כל המידע שגלוי לציבור הרחב ממערכת "נט המשפט", ומארגן אותו בצורה שתאפשר לבצע בו חיפושים. "דרך תולעת המשפט החלטנו לאתגר את התפיסה של הנהלת בתי המשפט, לגרום לה לקחת אחריות על המידע שלה, ובמקביל להנגיש אותו גם לחוקרים ולציבור הרחב באופן חופשי ופתוח. בלי פרסומות, בלי חומות תשלום, בלי דיסקליימרים".

אין פה בעיה חוקית?

"יש חסינות מוחלטת מפני תביעות על פרסום של מידע שכבר פורסם על פי דין, ולכן לטענתנו אנחנו מכוסים גם בנושאי פרטיות וגם בנושאי לשון הרע. אבל זה בהחלט מייצר מתח אדיר ומערער תפיסה של הרבה מאוד אנשים שהיו בטוחים שההליכים המשפטיים שלהם זה עניינם הפרטי, ופתאום כל הדברים האלה צפים בגוגל. אנחנו מקבלים יום יום פניות של אנשים שרוצים שנסיר דברים מהאתר, וככלל אנחנו לא מסירים מידע פומבי".

ומה אם משהו התפרסם בטעות בנט המשפט, תפרסמו אותו גם?

"אנחנו כן מסירים טעויות ותקלות. בתוך הקוד של תולעת המשפט מוטמע מנגנון שלם שאמור לזהות, מבחינה משפטית, תיקים שאמור להיות עליהם חיסיון ולגרוע אותם מהאתר. למשל, בתביעות על נזקי גוף לפי חוק לא אמורים להתפרסם שמות הצדדים. אם המערכת רואה תביעת נזקי גוף ומזהה שהשמות לא שונו ל'פלוני', היא באופן אוטומטי חוסמת את כל המסמכים בתיק ומציינת שזה התהליך שהתיק עבר. זה נכון גם לתיקי משפחה, תיקי נוער, תיקי ביטוח לאומי ולאחרונה גם לתיקים פליליים שהסתיימו בקביעה שהנאשם לא כשיר לעמוד לדין. אבל במקרים אחרים, אנחנו מאמינים שבית המשפט שלפניו כל החומר הרלוונטי, הוא מי שצריך להכריע בשאלה המורכבת הזו. לכן מי שחושב שהאיזון שגוי במקרה הפרטני שלו, אנחנו מפנים אותו לבתי המשפט".

"חצי מהתיקים בעשור האחרון לא מכילים אף מסמך פומבי"

במסגרת העבודה על תולעת המשפט גילה זומר שרבות מההחלטות בבתי המשפט ניתנות במה שמכונה "פיתקית" – החלטה של השופט על גוף הבקשה המקורית. זה מנגנון שנועד במקור להחלטות טכניות ושוליות, אך הוא התרחב עד כדי כך שלפעמים אפילו פסקי דין מנומקים נכתבים על "פתקית". חלק מההחלטות גם ניתנות בתוך פרוטוקול הדיון, ולכן לא מסווגות ב"נט המשפט" כהחלטה – אלא כפרוטוקול. לכאורה מדובר בסוגייה טכנית, אך התוצאה היא שלציבור הרחב אין גישה לאותן החלטות.

"מתברר שחצי מהתיקים המשפטיים בישראל בעשור האחרון לא מכילים אף מסמך פומבי", מתרעם זומר. "זה כאילו התיק לא פורסם מעולם. עשיתי מחקר על הטלת הוצאות משפט בעתירות חופש מידע. זה נושא שיכול להשפיע על התמריצים להגיש עתירות כאלה. ומה שהסתבר זה שמתוך בערך 700 תיקים שבדקתי, רק ברבע מהם הייתה החלטה פומבית בעניין הטלת ההוצאות".

אתר הרשות השופטת (אתר רשמי , -)

"האתר הכי לא נגיש שיש". מערכת נט המשפט

כשגורם מבקש לעיין בהחלטות בתיק שאינן מפורסמות, הבקשה מועברת לשופט או להרכב השופטים שיושב בתיק, והוא מכריע בה. גם המנגנון הזה, לדברי זומר, הוא בעייתי. "זכות העיון לא אמורה להיות מותנית בשיקול דעת שיפוטי, ואחת הסיבות לכך היא שהמנגנון הזה נועד בין היתר כדי לבקר את שיקול הדעת של השופט. אני רוצה לדעת איך השופט קיבל החלטות, ואם הזכות לעיין בהחלטות נתונה לשיקול הדעת שלו, אתה הופך אותו מעורב בביקורת על עצמו. זו באמת בעיה".

"המידע הציבורי הוא שלנו, הציבור", מסכם זומר. "אנחנו כציבור צריכים לבקש ולדרוש אותו, והגופים הציבוריים צריכים לדעת שעליהם לפתוח אותו: לא מאחורי חומות תשלום, ולא בממשקים שאי אפשר לחפש בהם. הפעילות שלי נועדה כי לעודד ולדרבן אותם לפעול ככה".

הרשות השופטת: "המערכת מנוהלת במקצועיות"

מדוברות הרשות השופטת נמסר בתגובה לטענות כי "מערכת 'נט-המשפט' עוצבה כך שהחלטות הנושאות אופי טכני, כגון: קביעת מועדי דיון, הוראות על הגשת כתבי טענות, הגשת תגובות, קציבת לוחות זמנים לביצוע פעולה כמו הגשת חוות דעת מומחים וכו', הניתנות במהלך דיון ומקבלות ביטוי בפרוטוקול הדיון, אינן מתפרסמות וזאת נוכח העובדה שפרוטוקול הדיון עצמו אינו מתפרסם לפי דין. הוא הדין אשר להחלטות הנושאות אופי טכני הניתנות על גבי כתבי הטענות, המכונות 'החלטות בפתקית' וזאת נוכח העובדה שכתבי הטענות פתוחים מכוח הדין לעיון הצדדים ובית המשפט בלבד. על אף האמור, ומשהוברר כי ניתנות גם החלטות בפרוטוקולים ובפתקיות שאינן נושאות אופי טכני, הורה מנהל בתי המשפט על ביצוע שינוי במערכת 'נט-המשפט' שיאפשר פרסום החלטות שאינן נושאות אופי טכני באתר הרשות השופטת. השינוי האמור במערכת 'נט-המשפט' נמצא בשלבי פיתוח ויושלם בהקדם".

באשר לטענות לגבי הגשת בקשות לעיון בהחלטות, נמסר בתגובה כי "אדם שאינו בעל דין אינו רשאי לעיין במסמכים השמורים בתיק בית המשפט. בהתאם לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, רשאי מי שאינו בעל הדין להגיש בקשה לעיון בתיק בית המשפט. החלטה בעניין נתונה לשיקול דעת בית המשפט. מעצם טבעו של הליך שיפוטי, בטרם קבלת החלטות שיפוטיות, מתבקשות על דרך הכלל עמדות הצדדים. הטרוניה אפוא ביחס לכך שההחלטות בבקשות לעיון בתיקים ניתנות לאחר שמופעל בעניין שיקול דעת ולאחר שמתקבלות עמדות הצדדים, היא למצער לא מבוססת, שכן כאמור, הדבר נעשה מכוח הדין ובצדק".

לבסוף נמסר עוד מדוברות הרשות השופטת כי "אין חולק שמערכת 'נט-המשפט' מהווה מאגר מידע האוצר בתוכו גם פרטים אישיים של בעלי הדין וגורמים נוספים הנוטלים חלק בהליך השיפוטי. מערכת 'נט-המשפט' רשומה בפנקס מאגרי המידע המנוהל ומפוקח על ידי הרשות להגנת הפרטיות. המערכת עומדת בדרישות חוק הגנת הפרטיות והתקנות שלפיו. בניגוד לנטען, המערכת מנוהלת במיומנות ובמקצועיות, תוך שימת דגש על נושא הגנת הפרטיות ושמירה על המידע".

לכתבה בוואלה