עיקר:
הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי
ציטוט נבחר:
10. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (ולא סעיף 17 לחוק, כפי שקבע בית המשפט קמא) קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, העתירה הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שקיבל המערער את החלטת המשיבה 2 לדחות את בקשתו. ואולם, בפרק הזמן שחלף עד להגשת העתירה קיים המערער התכתבות רציפה עם המשיבה 2, כאשר מפניותיו עולה כי נמנע מלהגיש עתירה כיוון שהמתין למענה מטעם המשיבות לפניותיו. בצדק ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין מקום לכך שעותר ינסה לשכנע שוב ושוב את הרשות לספק לו מידע לאחר שבקשתו סורבה (וראו לעניין זה: בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271 (1979)). כידוע, בעניין זה "לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה" (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג (1) 193, 202 (1999)). לא מצאתי כי פגיעה שכזו עשויה להתרחש, ונראה כי בנסיבות נעשה ניסיון כן של המערער למצות סעדיו אל מול הרשות ולסיים העניין ללא פניה לערכאות, ועל כן הוגשה העתירה תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע בתקנות, מה גם שבנסיבות העניין אין מדובר בחריגה מופלגת היוצרת קושי אמיתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת הרשות (ראו: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 46 – 47 (2002); בג"צ 849/92 שמן (תעשיות) בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מז(2) 702, 706 (1993)). עוד אוסיף, כי משנדחתה טענת השיהוי על ידי בית המשפט קמא מהטעמים שנדחתה, לא היה מקום כי המשיבות ישובו ויעלוה ומכל מקום, אני סבורה שיש לדחותה.