קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עת"מ 2926-09-11‏ ‏ אמנון סומך נ' מדינת ישראל משרד הביטחון

לפסק הדין המלא

עיקר:

הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי

ציטוט נבחר:

משמעות השיהוי
למן המועד שבו נמסרה לעותר הודעת משהב"ט שהמידע המבוקש אינו מצוי בידי משהב"ט ועד להגשת העתירה דנן חלפו כארבעה חודשים. כידוע תוחמות תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים את המועד להגשת עתירה מנהלית אל מסגרת של 45 ימים מיום שהתקבלה החלטת הרשות נושא העתירה. העתירה הוגשה, אם כן, בשיהוי ניכר. העותר לא הראה צידוק של ממש לשיהוי זה.
שיהוי שנובע מאי עמידה במסגרות זמן הקבועות בדין מכונה "שיהוי סטטוטורי". במקרה זה השיהוי הוא בעל משמעות דיונית – פורמאלית בלבד. אין לו השלכה מהותית. שהרי שבמעמדן ובמצבן של המשיבות לא חל כל שינוי בפרק הזמן שמיום מתן הודעת הסירוב לעותר ועד להגשת העתירה.
דחיית עתירה בשל שיהוי דיוני נעדר השלכה מהותית, איננה הכרח. בעניין כבענייננו דחיית העתירה מטעם זה בלבד עשויה להיות בלתי יעילה. שכן העותר יכול, בכל עת, לנסח פנייה חדשה למידע (בשינוי מזערי לבקשה דנן) ו"מרוץ" הזמן להגשת עתירה יחל מחדש. יתר על כן, מאן דהוא אחר, בשליחות נסתרת של העותר, עשוי להגיש את אותה בקשה לקבלת מידע שהוגשה בענייננו. אם ייענה בסירוב יוכל להגיש עתירה. על כן דחיית העתירה מן הטעם הפורמאלי של שיהוי עלולה להכביד על הרשות ועל בית המשפט יותר מאשר להועיל.
אך קיימים גם טעמים טובים לדחות את העתירה בשל השיהוי שדבק בה. ראשית, מקום שהדין קובע גבולות של זמן לשם ייזום הליך, מן הראוי להקפיד על קיום לוח הזמנים. את הדין יש לכבד.
שנית, העותר מנצל את הנגישות הקלה לערכאות שהחוק הניח בידו. פעם אחר פעם הוא פתח בהליכי משפט מסוגים שונים (עתירות מנהליות, הגבלים עסקיים, תובענה ייצוגית) שכולם סובבים את עניין תפעול האוטומטים. ניצול זה של אפשרויות דיוניות הוא כמובן מותר, אך ראוי שייעשה על פי כללי הדין ובהם כללי שירת לוחות זמנים מחייבים.
בין הא לדא החלטתי בכל זאת לעיין בטעמי העתירה גופם ולראות איזה ממש יש בהם.

       

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עע"מ 7024/03‏ ‏ עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן

לפסק הדין המלא

עיקר:

הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי

ציטוט נבחר:

10.  תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000  (ולא סעיף 17 לחוק, כפי שקבע בית המשפט קמא) קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

           כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, העתירה הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שקיבל המערער את החלטת המשיבה 2 לדחות את בקשתו. ואולם, בפרק הזמן שחלף עד להגשת העתירה קיים המערער התכתבות רציפה עם המשיבה 2, כאשר מפניותיו עולה כי נמנע מלהגיש עתירה כיוון שהמתין למענה מטעם המשיבות לפניותיו. בצדק ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין מקום לכך שעותר ינסה לשכנע שוב ושוב את הרשות לספק לו מידע לאחר שבקשתו סורבה (וראו לעניין זה: בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271 (1979)). כידוע, בעניין זה "לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה" (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג (1) 193, 202 (1999)). לא מצאתי כי פגיעה שכזו עשויה להתרחש, ונראה כי בנסיבות נעשה ניסיון כן של המערער למצות סעדיו אל מול הרשות ולסיים העניין ללא פניה לערכאות, ועל כן הוגשה העתירה תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע בתקנות, מה גם שבנסיבות העניין אין מדובר בחריגה מופלגת היוצרת קושי אמיתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת הרשות (ראו: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 46 – 47 (2002); בג"צ 849/92 שמן (תעשיות) בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מז(2) 702, 706 (1993)). עוד אוסיף, כי משנדחתה טענת השיהוי על ידי בית המשפט קמא מהטעמים שנדחתה, לא היה מקום כי המשיבות ישובו ויעלוה ומכל מקום, אני סבורה שיש לדחותה.