קטגוריה: פסיקה

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ. אליצור סגל

לפסק הדין המלא

עיקר:

על מבחן הסבירות בעילה של הקצאת משאבים. בנוסף, על שיקולים רחבים בטענות להקצאת משאבים כגון שיקולים ארוכי טווח, קבוצתיים או מבוססים על הקטנת העלות בשל שימוש בטכנולוגיה.

ציטוט נבחר:

  1. ודוק: נקודת האיזון עשויה להשתנות בחלוף הזמן. אין להסיק מפסק דיני זה כי תמונת המצב של משאבי הרשות היא "קפואה". על שיקול תמונת הקצאת המשאבים הנתונה להישקל מתוך תמונת מבט רחבה. כך למשל, היקף המשאבים הדרושים לצורך עיבוד המידע במקרה קונקרטי, כשעל פניו מדובר בהיקף בלתי סביר, עשוי לעמוד ברף הסבירות בהתחשב בשיקולים ארוכי טווח או בהתחשב בשיקולים קבוצתיים. יש לשקלל לתמונת הקצאת המשאבים את הנתון לפיו אם יבוצע העיבוד המבוקש זאת הפעם, ישמש הדבר בעתיד את כל הנאשמים בעבירות דומות, ללא צורך בהשקעת משאבים נוספים. זהו שיקול ארוך טווח החורג מן הבקשה הקונקרטית, אך יש לקחתו בחשבון כנתון שיש בו כדי למתן את היקף המשאבים המוקצים לצורך הבקשה הקונקרטית. האפקט הממתן מושג בדרך של חישוב מעין-ממוצע של היקף המשאבים הדרושים לצורך השקעה חד פעמית לשם היענות לבקשות מידע דומות בהווה ובעתיד (ראו: סומר, 452). בית משפט זה פסק כי תפיסה זו הינה אמת מידה אפשרית ביישום סעיף 8(1) לחוק (ראו: ענין רשות ההגבלים העסקיים, פסקה 11; והשוו לדין באנגליה הקובע בתנאים מסוימים חישוב מצטבר ביחס לבקשות דומות: סעיף 12(4) לחוק חופש המידע האנגלי משנת 2000; ראו: Macdonald and Jones, 120-119; Coppel, 468-469).
  2. ועוד: הדעת נותנת כי מהפיכת המיחשוב תביא את הרשויות לאחסן מידע גם בצורה שליפה ונגישה, באופן שיטתי, העשוי אף להקטין את הצורך בהקצאת משאבים בעתיד. אכן, ראוי כי הרשות המינהלית תעשה כן תוך שימוש בטכנולוגיות מיחשוב לאיחסון מידע כך שניתן יהיה לאתרו בקלות ולהעמידו לעיון הציבור (סגל, 167; השוו: ברק, 105). טכנולוגיה שכזו משרתת גם את הרשות עצמה לצרכיה, שכן היא משמרת "זיכרון מינהלי" שיש בו כדי לסייע בתהליך קבלת ההחלטות (ראו גם: דפנה ברק-ארז "המשפט המינהלי בעידן המדינה האלקטרונית" המשפט יב 121 (2008)). לכן, כאשר הטעם היחיד לאי-גילוי המידע נעוץ במגבלת הקצאת משאבים, על הרשות לשקול את הצורך בגילוי המידע בדרך החסכונית והאפקטיבית ביותר האפשרית במצב הנתון. זאת, מכוח עקרון המידתיות ובהתחשב ב"רוח המנשבת מן החוק" לפיה "יש לבחון בכובד-ראש בקשה לקבלת מידע מרשות ציבורית, ויש לעשות ככל הניתן על-מנת לאפשר את קבלת מירב המידע" (ענין חברת החדשות, 86ג). גישה דומה קיימת באנגליה (ראו: Macdonald and Jones, בעמ' 120-121). חלוף הזמן עשוי אפוא להביא לשינוי נקודת האיזון בשל כך שקשיים הקיימים היום באיתור מידע וסינונו יהפכו לנחלת העבר.

       

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עת"מ 66994-02-19 דוד פיקז נ' עיריית טירת הכרמל

להחלטה המלאה

עיקר:

מניין הימים לסוגיית השיהוי (45 ימים) נספר מהמועד האחרון המחייב למתן מענה

ציטוט נבחר:

העתירה לא פורטה כראוי, אך מתוך דברי באת כוח העותר לפי הוראות החוק והתקנות, פניית העותר למשיבה התקבלה אצלה ביום 16.8.18, ועל כן לפי סעיף 7 לחוק חופש המידע היה עליה להחליט תוך 30 יום, דהיינו עד 15.9.18. מכאן שהיעדר החלטה עד יום 15.9.18 היא ההחלטה בגינה מוגשת העתירה. על פי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) היה על העותר להגיש את עתירתו , לאחר פנייה מוקדמת, ללא שיהוי ותוך 45 יום, דהיינו עד יום 30.10.18. 

       

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עת"מ 25946-06-12‏ ‏ התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במועצה ‏מקומית בסמת טבעון

להחלטה המלאה

עיקר:

מניין הימים לסוגיית השיהוי (45 ימים) נספר מהמועד האחרון המחייב למתן מענה

ציטוט נבחר:

אשר לשאלה השלישית, טוענת העותרת עצמה, כי המתינה למעלה מחצי שנה (במהלכה פנתה ארבע פעמים למשיבים), לפי שהגישה העתירה. תקנה 3(א) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א 2000 (להלן – התקנות) קובעת: "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין." וממשיכה תקנה 3(ב) לתקנות ומורה: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.". סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000, מגדיר "החלטה של רשות" כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". לכן אפוא, משלא קיבלה העותרת כל תגובה לפנייתה הראשונה בחלוף 30 ימים מפנייתה (כפי הוראתו של סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע), החל מניין 45 הימים להגשת עתירה.

       

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עת"מ 2926-09-11‏ ‏ אמנון סומך נ' מדינת ישראל משרד הביטחון

לפסק הדין המלא

עיקר:

הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי

ציטוט נבחר:

משמעות השיהוי
למן המועד שבו נמסרה לעותר הודעת משהב"ט שהמידע המבוקש אינו מצוי בידי משהב"ט ועד להגשת העתירה דנן חלפו כארבעה חודשים. כידוע תוחמות תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים את המועד להגשת עתירה מנהלית אל מסגרת של 45 ימים מיום שהתקבלה החלטת הרשות נושא העתירה. העתירה הוגשה, אם כן, בשיהוי ניכר. העותר לא הראה צידוק של ממש לשיהוי זה.
שיהוי שנובע מאי עמידה במסגרות זמן הקבועות בדין מכונה "שיהוי סטטוטורי". במקרה זה השיהוי הוא בעל משמעות דיונית – פורמאלית בלבד. אין לו השלכה מהותית. שהרי שבמעמדן ובמצבן של המשיבות לא חל כל שינוי בפרק הזמן שמיום מתן הודעת הסירוב לעותר ועד להגשת העתירה.
דחיית עתירה בשל שיהוי דיוני נעדר השלכה מהותית, איננה הכרח. בעניין כבענייננו דחיית העתירה מטעם זה בלבד עשויה להיות בלתי יעילה. שכן העותר יכול, בכל עת, לנסח פנייה חדשה למידע (בשינוי מזערי לבקשה דנן) ו"מרוץ" הזמן להגשת עתירה יחל מחדש. יתר על כן, מאן דהוא אחר, בשליחות נסתרת של העותר, עשוי להגיש את אותה בקשה לקבלת מידע שהוגשה בענייננו. אם ייענה בסירוב יוכל להגיש עתירה. על כן דחיית העתירה מן הטעם הפורמאלי של שיהוי עלולה להכביד על הרשות ועל בית המשפט יותר מאשר להועיל.
אך קיימים גם טעמים טובים לדחות את העתירה בשל השיהוי שדבק בה. ראשית, מקום שהדין קובע גבולות של זמן לשם ייזום הליך, מן הראוי להקפיד על קיום לוח הזמנים. את הדין יש לכבד.
שנית, העותר מנצל את הנגישות הקלה לערכאות שהחוק הניח בידו. פעם אחר פעם הוא פתח בהליכי משפט מסוגים שונים (עתירות מנהליות, הגבלים עסקיים, תובענה ייצוגית) שכולם סובבים את עניין תפעול האוטומטים. ניצול זה של אפשרויות דיוניות הוא כמובן מותר, אך ראוי שייעשה על פי כללי הדין ובהם כללי שירת לוחות זמנים מחייבים.
בין הא לדא החלטתי בכל זאת לעיין בטעמי העתירה גופם ולראות איזה ממש יש בהם.

       

קטגוריות
ספריית התמנון פסיקה

עע"מ 7024/03‏ ‏ עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן

לפסק הדין המלא

עיקר:

הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי

ציטוט נבחר:

10.  תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000  (ולא סעיף 17 לחוק, כפי שקבע בית המשפט קמא) קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

           כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, העתירה הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שקיבל המערער את החלטת המשיבה 2 לדחות את בקשתו. ואולם, בפרק הזמן שחלף עד להגשת העתירה קיים המערער התכתבות רציפה עם המשיבה 2, כאשר מפניותיו עולה כי נמנע מלהגיש עתירה כיוון שהמתין למענה מטעם המשיבות לפניותיו. בצדק ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין מקום לכך שעותר ינסה לשכנע שוב ושוב את הרשות לספק לו מידע לאחר שבקשתו סורבה (וראו לעניין זה: בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271 (1979)). כידוע, בעניין זה "לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה" (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג (1) 193, 202 (1999)). לא מצאתי כי פגיעה שכזו עשויה להתרחש, ונראה כי בנסיבות נעשה ניסיון כן של המערער למצות סעדיו אל מול הרשות ולסיים העניין ללא פניה לערכאות, ועל כן הוגשה העתירה תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע בתקנות, מה גם שבנסיבות העניין אין מדובר בחריגה מופלגת היוצרת קושי אמיתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת הרשות (ראו: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 46 – 47 (2002); בג"צ 849/92 שמן (תעשיות) בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מז(2) 702, 706 (1993)). עוד אוסיף, כי משנדחתה טענת השיהוי על ידי בית המשפט קמא מהטעמים שנדחתה, לא היה מקום כי המשיבות ישובו ויעלוה ומכל מקום, אני סבורה שיש לדחותה.