עת"מ 66994-02-19 דוד פיקז נ' עיריית טירת הכרמל
עיקר:
מניין הימים לסוגיית השיהוי (45 ימים) נספר מהמועד האחרון המחייב למתן מענה
ציטוט נבחר:
העתירה לא פורטה כראוי, אך מתוך דברי באת כוח העותר לפי הוראות החוק והתקנות, פניית העותר למשיבה התקבלה אצלה ביום 16.8.18, ועל כן לפי סעיף 7 לחוק חופש המידע היה עליה להחליט תוך 30 יום, דהיינו עד 15.9.18. מכאן שהיעדר החלטה עד יום 15.9.18 היא ההחלטה בגינה מוגשת העתירה. על פי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) היה על העותר להגיש את עתירתו , לאחר פנייה מוקדמת, ללא שיהוי ותוך 45 יום, דהיינו עד יום 30.10.18.
עת"מ 25946-06-12 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במועצה מקומית בסמת טבעון
עיקר:
מניין הימים לסוגיית השיהוי (45 ימים) נספר מהמועד האחרון המחייב למתן מענה
ציטוט נבחר:
אשר לשאלה השלישית, טוענת העותרת עצמה, כי המתינה למעלה מחצי שנה (במהלכה פנתה ארבע פעמים למשיבים), לפי שהגישה העתירה. תקנה 3(א) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א 2000 (להלן – התקנות) קובעת: "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין." וממשיכה תקנה 3(ב) לתקנות ומורה: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.". סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000, מגדיר "החלטה של רשות" כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". לכן אפוא, משלא קיבלה העותרת כל תגובה לפנייתה הראשונה בחלוף 30 ימים מפנייתה (כפי הוראתו של סעיף 7(ב) לחוק חופש המידע), החל מניין 45 הימים להגשת עתירה.
עת"מ 2926-09-11 אמנון סומך נ' מדינת ישראל משרד הביטחון
עיקר:
הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי
ציטוט נבחר:
משמעות השיהוי
למן המועד שבו נמסרה לעותר הודעת משהב"ט שהמידע המבוקש אינו מצוי בידי משהב"ט ועד להגשת העתירה דנן חלפו כארבעה חודשים. כידוע תוחמות תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים את המועד להגשת עתירה מנהלית אל מסגרת של 45 ימים מיום שהתקבלה החלטת הרשות נושא העתירה. העתירה הוגשה, אם כן, בשיהוי ניכר. העותר לא הראה צידוק של ממש לשיהוי זה.
שיהוי שנובע מאי עמידה במסגרות זמן הקבועות בדין מכונה "שיהוי סטטוטורי". במקרה זה השיהוי הוא בעל משמעות דיונית – פורמאלית בלבד. אין לו השלכה מהותית. שהרי שבמעמדן ובמצבן של המשיבות לא חל כל שינוי בפרק הזמן שמיום מתן הודעת הסירוב לעותר ועד להגשת העתירה.
דחיית עתירה בשל שיהוי דיוני נעדר השלכה מהותית, איננה הכרח. בעניין כבענייננו דחיית העתירה מטעם זה בלבד עשויה להיות בלתי יעילה. שכן העותר יכול, בכל עת, לנסח פנייה חדשה למידע (בשינוי מזערי לבקשה דנן) ו"מרוץ" הזמן להגשת עתירה יחל מחדש. יתר על כן, מאן דהוא אחר, בשליחות נסתרת של העותר, עשוי להגיש את אותה בקשה לקבלת מידע שהוגשה בענייננו. אם ייענה בסירוב יוכל להגיש עתירה. על כן דחיית העתירה מן הטעם הפורמאלי של שיהוי עלולה להכביד על הרשות ועל בית המשפט יותר מאשר להועיל.
אך קיימים גם טעמים טובים לדחות את העתירה בשל השיהוי שדבק בה. ראשית, מקום שהדין קובע גבולות של זמן לשם ייזום הליך, מן הראוי להקפיד על קיום לוח הזמנים. את הדין יש לכבד.
שנית, העותר מנצל את הנגישות הקלה לערכאות שהחוק הניח בידו. פעם אחר פעם הוא פתח בהליכי משפט מסוגים שונים (עתירות מנהליות, הגבלים עסקיים, תובענה ייצוגית) שכולם סובבים את עניין תפעול האוטומטים. ניצול זה של אפשרויות דיוניות הוא כמובן מותר, אך ראוי שייעשה על פי כללי הדין ובהם כללי שירת לוחות זמנים מחייבים.
בין הא לדא החלטתי בכל זאת לעיין בטעמי העתירה גופם ולראות איזה ממש יש בהם.
- תגיותהצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי, עת"מ 2926-09-11 אמנון סומך נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, שיהוי
עע"מ 7024/03 עו"ד אריה גבע נ' יעל גרמן
עיקר:
הצדקות להגשת עתירה מאוחרת לעניין שיהוי
ציטוט נבחר:
10. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (ולא סעיף 17 לחוק, כפי שקבע בית המשפט קמא) קובעת כי עתירה מנהלית תוגש במועד שנקבע לכך בדין, ואם לא נקבע מועד כאמור, יש להגישה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, העתירה הוגשה למעלה מחמישה חודשים לאחר שקיבל המערער את החלטת המשיבה 2 לדחות את בקשתו. ואולם, בפרק הזמן שחלף עד להגשת העתירה קיים המערער התכתבות רציפה עם המשיבה 2, כאשר מפניותיו עולה כי נמנע מלהגיש עתירה כיוון שהמתין למענה מטעם המשיבות לפניותיו. בצדק ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין מקום לכך שעותר ינסה לשכנע שוב ושוב את הרשות לספק לו מידע לאחר שבקשתו סורבה (וראו לעניין זה: בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1) 271 (1979)). כידוע, בעניין זה "לא חלוף הזמן כשלעצמו משמש יסוד לדחיית עתירה שהוגשה באיחור, אלא העובדה כי עקב הזמן שחלף עלולים להיפגע אינטרסים ראויים להגנה" (בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג (1) 193, 202 (1999)). לא מצאתי כי פגיעה שכזו עשויה להתרחש, ונראה כי בנסיבות נעשה ניסיון כן של המערער למצות סעדיו אל מול הרשות ולסיים העניין ללא פניה לערכאות, ועל כן הוגשה העתירה תוך חריגה מפרק הזמן הקבוע בתקנות, מה גם שבנסיבות העניין אין מדובר בחריגה מופלגת היוצרת קושי אמיתי להעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית את החלטת הרשות (ראו: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 46 – 47 (2002); בג"צ 849/92 שמן (תעשיות) בע"מ נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פ"ד מז(2) 702, 706 (1993)). עוד אוסיף, כי משנדחתה טענת השיהוי על ידי בית המשפט קמא מהטעמים שנדחתה, לא היה מקום כי המשיבות ישובו ויעלוה ומכל מקום, אני סבורה שיש לדחותה.
עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ. אליצור סגל
עיקר:
על מבחן הסבירות בעילה של הקצאת משאבים. בנוסף, על שיקולים רחבים בטענות להקצאת משאבים כגון שיקולים ארוכי טווח, קבוצתיים או מבוססים על הקטנת העלות בשל שימוש בטכנולוגיה.
ציטוט נבחר:
- ודוק: נקודת האיזון עשויה להשתנות בחלוף הזמן. אין להסיק מפסק דיני זה כי תמונת המצב של משאבי הרשות היא "קפואה". על שיקול תמונת הקצאת המשאבים הנתונה להישקל מתוך תמונת מבט רחבה. כך למשל, היקף המשאבים הדרושים לצורך עיבוד המידע במקרה קונקרטי, כשעל פניו מדובר בהיקף בלתי סביר, עשוי לעמוד ברף הסבירות בהתחשב בשיקולים ארוכי טווח או בהתחשב בשיקולים קבוצתיים. יש לשקלל לתמונת הקצאת המשאבים את הנתון לפיו אם יבוצע העיבוד המבוקש זאת הפעם, ישמש הדבר בעתיד את כל הנאשמים בעבירות דומות, ללא צורך בהשקעת משאבים נוספים. זהו שיקול ארוך טווח החורג מן הבקשה הקונקרטית, אך יש לקחתו בחשבון כנתון שיש בו כדי למתן את היקף המשאבים המוקצים לצורך הבקשה הקונקרטית. האפקט הממתן מושג בדרך של חישוב מעין-ממוצע של היקף המשאבים הדרושים לצורך השקעה חד פעמית לשם היענות לבקשות מידע דומות בהווה ובעתיד (ראו: סומר, 452). בית משפט זה פסק כי תפיסה זו הינה אמת מידה אפשרית ביישום סעיף 8(1) לחוק (ראו: ענין רשות ההגבלים העסקיים, פסקה 11; והשוו לדין באנגליה הקובע בתנאים מסוימים חישוב מצטבר ביחס לבקשות דומות: סעיף 12(4) לחוק חופש המידע האנגלי משנת 2000; ראו: Macdonald and Jones, 120-119; Coppel, 468-469).
- ועוד: הדעת נותנת כי מהפיכת המיחשוב תביא את הרשויות לאחסן מידע גם בצורה שליפה ונגישה, באופן שיטתי, העשוי אף להקטין את הצורך בהקצאת משאבים בעתיד. אכן, ראוי כי הרשות המינהלית תעשה כן תוך שימוש בטכנולוגיות מיחשוב לאיחסון מידע כך שניתן יהיה לאתרו בקלות ולהעמידו לעיון הציבור (סגל, 167; השוו: ברק, 105). טכנולוגיה שכזו משרתת גם את הרשות עצמה לצרכיה, שכן היא משמרת "זיכרון מינהלי" שיש בו כדי לסייע בתהליך קבלת ההחלטות (ראו גם: דפנה ברק-ארז "המשפט המינהלי בעידן המדינה האלקטרונית" המשפט יב 121 (2008)). לכן, כאשר הטעם היחיד לאי-גילוי המידע נעוץ במגבלת הקצאת משאבים, על הרשות לשקול את הצורך בגילוי המידע בדרך החסכונית והאפקטיבית ביותר האפשרית במצב הנתון. זאת, מכוח עקרון המידתיות ובהתחשב ב"רוח המנשבת מן החוק" לפיה "יש לבחון בכובד-ראש בקשה לקבלת מידע מרשות ציבורית, ויש לעשות ככל הניתן על-מנת לאפשר את קבלת מירב המידע" (ענין חברת החדשות, 86ג). גישה דומה קיימת באנגליה (ראו: Macdonald and Jones, בעמ' 120-121). חלוף הזמן עשוי אפוא להביא לשינוי נקודת האיזון בשל כך שקשיים הקיימים היום באיתור מידע וסינונו יהפכו לנחלת העבר.
- תגיותאליצור סגל, בית המשפט העליון, הקצאת משאבים בלתי סבירה, עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ. אליצור סגל
DE IURIBUS: האם טיוטת מסמך סופי היא חלק מהדיונים הפנימיים לעניין חופש המידע?
פוסט מהבלוג המשפטי הבינלאומי המעולה DE IURIBUS בעניין קביעת בית המשפט העליון של ארצות הברית בנושא ההגדרה של תחולת החריג של דיונים פנימיים (בשיח המשפטי ישראל נהוג לכנות זו מסמך פנימי) בחופש מידע. המחלוקת נגעה בעיקר לשאלה האם טיוטה שבסופו של יום לא הפכה למסמך סופי (גם אם הובילה לשינוי עמדה), היא בגדר דיון פנימי לפי חוק חופש המידע. בית המשפט העליון בארה"ב קבע כי מדובר בדיון פנימי משעה שהמסמך לא התגבש לכדי מסמך סופי.
עת"מ 68892-01-18 המרכז הארצי לסיוע למתמחים נ' עורכי הדין בישראל ואח'
עיקר:
תחולת הגדרת סעיף 2(8) לחוק "תאגיד שהוקם בחוק" מחייבת לא רק שהגוף יוקם בחוק, אלא גם שיהיה בעל מאפיינים ההולמים תאגיד ובכלל זה היותו אישיות משפטית
להרחבה ראו עע"מ 9811/16 העמותה למען מדע מוסרי נ' המועצה לניסויים בבעלי חיים
עע"מ 9811/16 העמותה למען מדע מוסרי נ' המועצה לניסויים בבעלי חיים
עיקר:
הגדרת רשות ציבור לפי סעיף 2(8) לחוק "תאגיד שהוקם בחוק" מחייבת שהגוף לא רק הוקם בחוק, אלא הוא הוקם כתאגיד ולכל הפחות בעל מאפיינים מהותיים של תאגיד דוגמת הרשאה לפעול בתחום המשפטי הפרטי, העסקת עובדים, ניהול נכסים או תקציב.
ציטוט נבחר:
ההגדרה של רשות ציבורית הרלוונטית לענייננו היא "תאגיד שהוקם בחוק" (סעיף 2(8) לחוק חופש המידע). אין הגדרה מדויקת על פי דין או על פי הפסיקה למונח האמור. באורח כללי, תאגיד מוגדר בחוק הפרשנות כ"גוף משפטי, כשר לחיובים, לזכויות ולפעולות משפטיות". לעניין חוק חופש המידע, השילוב בין המונחים "רשות ציבורית" ו"תאגיד שהוקם בחוק" מובילנו למסקנה כי עסקינן בסוג של תאגיד ציבורי. דומה כי תאגיד ציבורי מאופיין בהיותו אישיות משפטית המוסמכת לפעול לא רק בתחום המשפט הציבורי, אלא אף בתחום המשפט הפרטי. בדרך זו ניתן ביטוי לשילוב שבין רשות ציבורית ותאגיד שהוקם בחוק.
המועצה איננה מוגדרת כתאגיד בחוק הרלוונטי. זאת, בניגוד, למשל, למגן דוד אדום, המוגדר בחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950 כגוף מאוגד הרשאי להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל משא ומתן, לביטוח לאומי המוגדר כתאגיד בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ולמועצה להשכלה גבוהה, שמוגדרת כ"תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית", בחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958. אף אם אבחן את העניין על פי מבחן גמיש יותר – על פי מאפייני המועצה, ולא על פי ההגדרה בחוק – מוקשה להגדיר את המועצה כגוף נפרד העומד ברשות עצמו. היא איננה יכולה לפעול בתחום המשפט הפרטי, היא אינה מעסיקה עובדים, ואין לה נכסים או תקציב משלה. עולה כי המועצה מהווה חלק ממשרד הבריאות. המסקנה היא כי אין חובה על פי חוק חופש המידע שהמועצה תפרסם דוח שנתי.
לפסיקת מחוזי בעניין ראו עת"מ 68892-01-18 המרכז הארצי לסיוע למתמחים נ' עורכי הדין בישראל ואח'
עע"מ 414/18 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט
עיקר:
הערעור הוגש כנגד פסיקת בית המשפט המחוזי (עת"מ 29791-03-17 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט) שדחה עתירה לקבלת תכתובות ומסמכים של "ועדת השתיים", ועדה וולונטרית המייעצת לנשיאת בית המשפט העלון בנושא קידום שופטים. בית המחוזי המחוזי דחה את העתירה בטענה כי חוק חופש המידע לא חל על הוועדה. בית המשפט העליון הפך קביעה זו וקבע כי במקרה זה, המידע מצוי בהנהלת בתי המשפט שהיא רשות על פי חוק, ולפיכך החוק חל גם על תוצרי הוועדה. עם זאת בית המשפט הורה שלא למסור את המידע המבוקש מטעמים של פגיעה בפרטיות ומסמכים פנימיים.
ציטוט נבחר:
שימוש במבחן מהותי
14. במקרה חריג אחד, בעניין האגודה לזכויות האזרח, ולאחר ששיוכו של המידע הוכרע על בסיס המבחן הטכני, הוסיף בית משפט זה ובחן אם נכון לשייך את המידע לרשות שבידיה הוא מצוי בפועל גם על פי מבחן מהותי. באותו מקרה נטען כי המידע שנוצר בידי משרד ראש הממשלה הועבר לידי שירות הביטחון הכללי – שחוק חופש המידע לא חל עליו. על רקע טענה זו, ולאחר שקבע כי יש לראות במידע ככזה השייך לשב"כ משום שהוא מצוי בידיו, הוסיף בית המשפט ובחן אם המידע תואם ל"אופיו ולתכליתו" של הגוף ומצא להשיב על כך בחיוב. משכך, נדחתה הטענה שלפיה המידע הועבר לשב"כ כדי "לחמוק" מהוראות חוק חופש המידע (שם, פסקה 14).
במקרה דנא, אין חולק כי המידע המבוקש מצוי בהנהלת בתי המשפט שהיא "רשות ציבורית" על פי החוק, וממילא אין ולא יכולה להיות טענה שהמידע הועבר אליה כדי לחמוק מהוראות החוק, כבעניין האגודה לזכויות האזרח. המידע המבוקש חוסה אפוא תחת חוק חופש המידע. למעלה מן הצורך יוער כי אף אם היה נקבע כי החוק לא חל על המידע המבוקש, היה על המשיבה ליתן את הדעת "לעקרונות שהותוו בפסיקה ועוגנו באותו חוק בדבר זכותו של הציבור לקבל מידע על פעילותם של גופים ציבוריים" (עניין הוועדה לבחירת שופטים, פסקה 6).
- תגיותהנהלת בתי המשפט, התנועה למשילות ודמוקרטיה, ועדת השתיים, מבחנים לתחולת החוק על המידע, מינוי שופטים, סעיף 2
עע"מ 4349/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה
עיקר:
במרכז בקשת המידע, היתרים שניתנו לשב"כ (שהוחרג מהחוק) לצורך ביצוע האזנות סתר על ידי ראש הממשלה. בפועל, ראש הממשלה היה מאשר והמידע המתעד זאת לא היה נותר במשרד ראש הממשלה. לפיכך בית המשפט מבקש לבחון במבחן טכני האם המידע המבוקש מצוי בחזקת רשות ציבורית עליה חל החוק (משרד רה"מ) ומשהתשובה שלישית, בוחן מהותית האם המידע באופיו ומהותו הוא כזה המצוי בחזקת רשות ציבורית עליה חל החוק. במקרה הספציפי בית המשפט קובע כי אי המצאותו של המידע ברשות הציבורית לא נבע מניסיון לעקוף את החוק אלא בשל מהות ואופי המידע ולפיכך קבע שחוק חופש המידע לא חל על המידע המבוקש
ציטוט נבחר:
14. הנה כי כן, כפי שהוברר ככלל מיקומו של המידע לצורך תחולת חוק חופש המידע ייקבע בהתאם להיכן שבו מצוי המידע בפועל – ובענייננו, המידע המבוקש אינו נמצא ברשות ראש הממשלה אלא ברשות שירות הביטחון הכללי בלבד. ואולם כידוע את לשון החוק יש לפרש לאור תכליתו (ברק – חופש המידע, 102). על אף שחוק חופש המידע מתייחס למידע המצוי בפועל אצל הרשות, במקרים חריגים כגון המקרה שלפנינו, קרי: מקרה שבו המידע נוצר ברשות אחרת מזו שבה הוא מוחזק ושעה שלרשות שיצרה את המידע סמכויות ייחודיות בעניין שאינן ניתנות לאצילה – יש להוסיף ולבחון אם מהותו של המידע תואם לאופיו ולתכליתו של הגוף שבו הוא מצוי. הדבר נובע מתכליות החוק, ובבסיסן ההכרה בזכותו של כל אזרח ותושב לקבלת מידע הנמצא בידי רשות ציבורית; וזאת מתוך הכרה כי המידע מוחזק על ידי הרשות כנאמן של הציבור, כאשר החשיפה והנגישות למידע מטרתן לקדם ולשמר את ערכי הדמוקרטיה ובראשם הגנה על חופש הביטוי. מעמדה וחשיבותה של הזכות למידע מחייבים את בית המשפט לבחון כי החזקת המידע בגוף פלוני ולא אלמוני, אינה נעשית משיקולים הנעוצים בחוק חופש המידע – ובענייננו, כנטען, על מנת "לחמוק" מגדר חובת הגילוי שבחוק, בבחינת מציאת "עיר מקלט" בשב"כ למידע המבוקש, כהתבטאות המערערת.
ייאמר מיד, כי ביטויים אלה שבהם נקטה המערערת וחומרתם בצידם, אינם ממין העניין בנסיבות המקרה, ולא הונח בסיס למיוחס למשיב; ואבאר. הגם שהמידע המבוקש מתייחס להיקף ההיתרים להאזנות סתר ביטחוניות ולא למידע שבבסיסם, עסקינן על פניו במידע ביטחוני במהותו. אין מדובר במידע "זר" לתחומי עיסוקו של השב"כ ולפועלו; ולא ניתן לומר, בלא שהונחה לכך תשתית עובדתית ולו לכאורה, כי שמירתו בשב"כ נעשית משיקולים הנוגעים לחוק חופש המידע…